בכל אשמות "ארבע אימהות"?

 

אורנה שמעוני, מעריב, 17.7.06

 

ההישג הגדול ביותר של דורנו היה היציאה מלבנון. זו לא היתה בריחה, אלא תוצאת תכנון מדויק של ראש הממשלה וצה"ל

 

שש שנים חלפו מאז היציאה מלבנון. שש שנים בהן הצליחו יישובי הצפון להשיב לעצמם קצת מביטחונם הכלכלי, התיירות פרחה ואף המתנגדים לנסיגה בירכו עליה. כל זה קרה במקביל להתעצמות החיזבאללה באזור הגבול. מדי פעם הוא מימש את איומיו, אך ממשלת ישראל נהגה באיפוק ולא הניחה לו לחמם את האזור.

 

חודש אחרי היציאה מלבנון, הגענו קבוצת פעילות של "ארבע אמהות" לצפון, כדי לקרוא לממשלת ישראל לחזק את היישובים חברתית, כלכלית וביטחונית. באחד המפגשים אמרה לנו חברת מנרה: "השקט הזה כואב לי באוזניים", ושולה מזרעית הוסיפה "אני קמה בבוקר, ובמקום לשמוע כהרגלי מזה שנים נפילות של פצמ"רים, אני שומעת את מעוף הציפורים". איחלתי לה ששירת הציפורים תהיה המוזיקה של חייה, התפללתי שרק השקט ימשיך להכאיב לאוזניים. אך לא הייתי בטוחה שאכן כך יהיה.

 

המצב בצפון המשיך להיות מתוח. שלושה חיילים נחטפו, הותקפנו לא פעם ואף נהרגו חיילים ואזרחים. אבל ממשלת ישראל המשיכה להגיב באיפוק. זו היתה דילמה אכזרית: האם להגיב מיד ובכוח עז - הרי נסוגונו מכל מ"מ מאדמת לבנון - או לא לתת להם לחמם את הגזרה ולחזור למלחמה. יש דעות לכאן ולכאן.

כל השנים חשבתי שכוחו של האיפוק גדול מכוח התגובה. ייתכן שצריך היה לפעול לאחר רצח שבעת האזרחים והחיילים במצובה. בדיעבד, הכל ברור יותר.

 

ועכשיו אנחנו, נשות "ארבע אמהות", מואשמת בפרוץ האינתיפאדה. האשמה מרושעת, שלעתים גובלת בהסתה לרצח. מבלי להיכנס לשאלה האם נכונה היתה הכניסה ללבנון ב-82', לי אין ספק שמ-1990, אז חלו שינויים רבים במזרח התיכון עקב מלחמת המפרץ, חייבים היינו למצוא את השעה הנכונה ולצאת מהקיבעון הנורא.

 

הקיבעון הזה נמשך שנים ארוכות, בהן שהייתו של צה"ל ברצועת הביטחון לא הגנה על צפונה של ישראל. בכל פעם שהיישובים הופגזו הריטואל היה קבוע: הם יורים, אנחנו יורים והאבדות נוראות. הקיבעון הזה שחק את צה"ל ואת העורף. הסטטיסטיקה של 20 עד 25 הרוגים בשנה צמחה ב-1997 ללמעלה מ-100 עם אסון המסוקים. היה זה קיבעון מחשבתי שהוביל לקיבעון מדיני-אסטרטגי וטקטי של ארבע ממשלות בישראל. שהייתנו בלבנון הפכה לטרגדיה.

 

ההישג הגדול ביותר בדורנו היה היציאה מלבנון בלי אף הרוג ואף פצוע. זו לא היתה בריחה, היציאה היתה תוצאה של תכנון מדויק של ראש הממשלה וצה"ל. גם אם היו לה מתנגדים, היא התבצעה בידיעת כל העולם. גם אם נעשתה באיחור של שנים רבות, היא הסתיימה בהצלחה אדירה. התוקפים את ההצלחה הזו מעבירים תחושה שכבודם היה שב אליהם אילו היציאה היתה כוללת קרבות ספוגי דם - הדם שלנו, של אויבינו ושל חיילי צבא דרום לבנון - ואילו רבים היו חוזרים הביתה עטופים בדגל.

 

רבים טוענים כי ברחנו מלבנון ואפשרנו לחיזבאללה ולפלסטינים לחשוב שרק הרג מתמשך יבריח אותנו פעם נוספת. אולם הם שוכחים כי גם אם היינו נשארים בלבנון החיזבאללה היה ממשיך לקבל נשק מאירן דרך סוריה. רצועת הביטחון לא היתה מונעת את התעצמותו, הטילים ארוכי הטווח היו מגיעים לרשותו ואותם קילומטרים של הפרדה היו ממשיכים להיות בלתי אסטרטגיים.

 

יציאתנו מלבנון ומדיניות האיפוק בת שש השנים הביאה לתמיכה בינלאומית בישראל, גיבוי שייתכן ולא היינו מקבלים קודם לכן. כעת אנו זוכים בתמיכה מקצה לקצה של המדינות המשפיעות בעולם, זאת בשל הידיעה כי הותקפנו מתוך מדינה ריבונית ללא כל פרובוקציה מצדנו. אין ספק שעתה עלינו לחזק את ידי צה"ל והדרג המדיני כדי להשיג שתי מטרות עיקריות: החזרת החיילים החטופים ופירוק החיזבאללה מנשקו והרחקתו מהגבול המשותף. איני תמימה לחשוב שבזאת תמה מלחמתנו עם החיזבאללה, אולם ייתכן והפעולות יסייעו לנו בהשגת חיים שקטים לכמה שנים.

 

העורף סופג מכות קשות, ולמרות הכאב הנורא אסור ללחוץ על צה"ל לפעול באופן לא שקול ובקצב מזורז עוד יותר. עלינו לזכור שצה"ל הוא לא רק ראשי תיבות, הוא אינו צבא זר הממושמע לפקודות. ראשי התיבות הללו הם גם שמותיהם של ילדינו. פעולה לא מקצועית מתוך לחץ של העורף יביאו להרוגים רבים של צה"ל. וההרוגים הללו הם הילדים שלנו.