עכשיו תורינו

 

גל בדר, גבעת חיים מאוחד, 15.7.06

 

לפני שנים ספורות, מתוך מחשבה עמוקה על המציאות שלנו, של ישראל, הגעתי למסקנה, שכל הדרכים, שמובילות לעתיד טוב יותר (ואולי לעתיד בכלל), עוברות דרך התכנסות משמעותית ופרידה מרוב שטחי יש"ע. באותם ימים הצטרפתי לתנועה חדשה, שחרטה רעיון זה על דגלה – "היום השביעי". בין יוזמיה היו פעילים ובעיקר פעילות מתנועת "4 אמהות", שקראה לנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון.

 

הרקע הזה יחד עם המציאות של הזמן האחרון ברצועת עזה ובלבנון מביאים אותי לכתוב את הדברים.

 

אני כותב מתוך תחושה שזה הזמן שלנו, של השמאל – ממרץ ועד תומכי הנסיגה החד-צדדית כמוני. עכשיו אנחנו נדרשים לספק את הסחורה, למלא את חלקינו בהסכם לא כתוב ולא חתום בינינו לבין הימין. לתת גב רחב לפעולות מלחמתיות. להיות נכונים לספוג אבידות – גם משלנו וגם משלהם, גם חפים מפשע. לעמוד מול ביקורת בין-לאומית צבועה ומתנשאת.

 

אנחנו קראנו ליציאה (גם אם חד-צדדית) מלבנון ומעזה וממשיכים לקרוא ליציאה מרוב אזורי יהודה ושומרון. בצדק קראנו. הסתכלנו על המציאות ביושר והבנו שאין דרך אחרת. אני רואה, שומע וקורא את דוברי הימין: 'אמרנו לכם!', 'עכשיו הזמן להתפכח!', 'כל מי שרצה לברוח מהטרור רואה שהטרור רודף אחריו' ועוד מעין אלה. מי שמדבר כך לא הבין ולא מבין שהכיבוש הוא ששחק ושוחק את כושר ההרתעה של ישראל ולא סיומו.

 

אחד הנימוקים החשובים בעד ההתכנסות הוא להחזיר לנו (אלה שלהם היא אבדה) את האמונה בצדקת הדרך. האמונה בצדקת הדרך היא אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר שלנו אם לא החשוב שבהם. טענו שישראל חזקה דיה בכדי להגן על עצמה מתוך קו גבול שמאפשר לה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. טענו שאין כורח צבאי בכיבוש משחית. לא הלכנו ולא הולכנו בעיניים עצומות. ידענו שהמוטיבציה של האויב להלחם בנו לא תגמר בנסיגה. ידענו שתסריט שבו הטרור יקבל רוח גבית מהנסיגה, רחוק מלהיות מופרך. ידענו, ואף הצלחנו לשכנע את רוב העם ולהעלות לשלטון ממשלה שתבצע. עכשיו תורינו לדעת שאנחנו (מדינת ישראל) צודקים ושאין ברירה. תורינו להאמין בצדקת הדרך.

 

לא זה הזמן להמשיך בויכוח ההולך ומסתיים ממילא בין ימין ושמאל על עתיד השטחים. זה הזמן למלא את חלקינו בהסכם לא כתוב ולא חתום. בלי זה לא תהיה ואין לנו הצדקה.