היוהרה של אולמרט

 

ארי שביט, הארץ, 14.3.06

 

בספטמבר 2000 פתחו הפלשתינאים במתקפת טרור על ישראל. הם עשו זאת כי סירבו לקבל את הצעת קמפ-דייוויד, אשר הבטיחה להם את רצועת עזה כולה ו-91% משטחי הגדה המערבית בתמורה להכרה מלאה בישראל ולסיום הסכסוך הישראלי-הפלשתיני. אם אהוד אולמרט ייבחר לראש ממשלה ויממש את תוכנית ההתכנסות שלו, בספטמבר 2010 תהיה לפלשתינאים ריבונות על רצועת עזה כולה ועל כ-91% משטחי הגדה, וכל זאת בלי שיכירו בישראל ובלי שיסיימו את הסכסוך. בכך תממש התנועה הלאומית הפלשתינית את יעדיה במלחמותיה ותשיג הכרעה אסטרטגית מלאה מול מדינת ישראל.

 

בספרי ההיסטוריה תירשם הנסיגה בלא תנאי של אולמרט ככניעה בלא תנאי של הציונות. לא, זה לא יהיה הסוף. אבל זו תהיה תחילת הסוף. כשהוא נשען על ההון הגדול מצד אחד ועל העיתונות הגדולה מצד אחר יוביל אולמרט את המדינה אל תחילת הסוף.

 

במבט ראשון, תוכנית אולמרט נראית רבת קסם, חסרת מורא וחסרת היסוס וישראלית מאוד. הנה, ניקח את גורלנו בידינו. בתוך שלוש שנים נפנה כ-80 אלף מתנחלים. בתוך פחות מחמש שנים נתנתק סופית מהפלשתינאים ונכנס את עצמנו לגבולותיה של מדינת-שפלה משגשגת. נקיף את קיומנו בחומה גבוהה, אשר תגן עלינו הן מפני הטירוף של ארץ ישראל והן מפני האיום של פלשתין. וכך, בתוך קדנציה אחת, נבודד את עצמנו מכל תחלואיו ומכל מוראותיו של המזרח התיכון. כה פשוט. כה ברור. איך לא חשבנו על זה קודם. מדוע המתנו עד בוש כדי שהאיש שהציל את ירושלים יציל גם את מדינת ישראל.

 

ואולם במבט שני מתברר, שבתוכנית אולמרט יש פגם אחד קטן: אין בה פלשתינאים. זאת היא תוכנית, שההיגיון שבה הוא היגיון פשטני ומתנשא. זאת תוכנית לישראלים בלבד, המתעלמת מהשלכותיה על ישראלים. היא מביאה עד אבסורד גישה חד-צדדית קיצונית, המתעלמת לחלוטין מן העובדה שהסכסוך הוא דו-צדדי והמציאות המדינית רב-צדדית. על כן מדובר בתוכנית יהירה, שההיבריס המאפיין אותה אינו נופל מההיבריס של מי שהגה אותה.

 

מה שאולמרט עומד לעשות בשנים הבאות הוא להקים מדינת חמאס חמושה ביהודה, שומרון ועזה. באמצעות הנסיגה הכמעט מלאה יבטיח אולמרט לחמאס שלטון כמעט מלא במדינה הפלשתינית למשך שנות דור. מכיוון שכך, פלשתין של אולמרט תהיה עוינת, חסרת נחת ואלימה. האתוס המכונן שלה יהיה האתוס של "הברחנו אותם מעפרה נבריח אותם גם מצהלה". הואיל ואולמרט מקים את המדינה הזאת בלי להבטיח מראש את פירוזה תהיה לה יכולת צבאית משמעותית. הואיל והוא מקים אותה בלי להסיר מעל סדר היום את זכות השיבה, תהיה לה תביעה הרסנית מול ישראל, שהקהילה הבינלאומית מכירה בלגיטימיות שלה. הצירוף של ריבונות מדינית, עוצמה צבאית ומחויבות לתביעת השיבה יהפוך את מדינת החמאס של אולמרט למדינה שתסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל.

 

למרבה האירוניה, תוכנית ההתכנסות לא תממש את חזון בוש, אלא תחריב אותו. היא לא תכונן פתרון יציב של שתי מדינות, אלא תיצור מציאות בלתי יציבה, שבה מדינה פלשתינית אסלאמית חותרת באופן שיטתי תחת אושיות המדינה הדמוקרטית היהודית. ואולם לא רק את יציבותה של ישראל אולמרט מסכן. הוא מסכן את היציבות האזורית. מדינת חמאס תאיץ את התמוטטותה של ירדן. אין שום סיכוי שהמשטר ההאשמי יחזיק מעמד כאשר לפתחו רובצת מדינה פלשתינית שהלהט הדתי שלה הכריע זה עתה את הציונים. גם למצרים נשקף איום. רפובליקת אחים מוסלמים מנצחת השולטת בשליש ירושלים ומלחכת את הר הבית תהיה למשואת-הקנאות של האחים המוסלמים בקהיר. ובדמשק. ובעמאן.

 

ולא רק לטרור האנטי-ישראלי אולמרט ייתן רוח גבית, אלא למהפכנות האנטי-מערבית. המהלך החד-צדדי הרדיקלי שלו ישבש את האסטרטגיה האמריקאית במרחב ויביא לקבורת חמור את חלום הנשיא בוש בדבר יציבות ודמוקרטיה במזרח התיכון.

 

את ארץ ישראל מוכרחים לחלק. את הכיבוש מוכרחים לסיים. הסדר שתי מדינות הוא הכרחי. אבל ניצחון החמאס הרחיק את הסדר שתי המדינות וסיבך אותו. ההתכנסות של אולמרט הופכת אותו לבלתי אפשרי. על כן, אם הציבור ייתן לו את האפשרות לממש את התוכנית היהירה שלו, ההיסטוריה תמיד תזכור את 28 במארס 2006. היא תזכור אותו כיום שלא הביא שלום ולא הביא ביטחון, אלא התחיל את הסוף.