ט' באב, הלקח שלי

 

דני רשף, About Israel , 28.7.10

 

במלאת 5 שנים להתנתקות/הגירוש מעזה, אני מצווה, כמי שתמך בהתנתקות, לחשבון נפש ואכרוך את זה בט' באב יום חורבן מקדשינו. בעיני, כאדם חילוני, אובדן ריבונות ישראל על ארצו הייתה (ותהיה) תנאי מקדים והכרחי לחורבן המקדש. אין אפשרות לדון בחורבן המקדש בלי לדון כיצד איבדנו את ריבונותנו על ארצנו.

 

מאז חזר עם ישראל לארצו מגלות מצרים לפני כ-3000 שנה הוא קיים ריבונות משלו, ולו על חלק מזערי מארץ ישראל, שלא לדבר על גבולות הארץ המובטחת, רק כ-600 שנה במצטבר. רק במקצת הזמן הזה שלטו היהודים על כל ארץ ישראל שממערב לירדן ולעולם לא הגיעו לשליטה על הארץ המובטחת כולה. למרות זאת אין אח ורע לעם ששרד ושמר את זהותו לנוכח תהפוכות ההיסטוריה כמו העם היהודי.

 

המלך העוצמתי ביותר, במונחים של דיפלומטיה בין לאומית, היה אחאב מלך ישראל. מכל מלכי יהודה וישראל גם יחד, אחאב הוא היחיד שהייתה לו השפעה מעצבת על המזרח התיכון כולו. קואליציה בראשות אחאב מלך ישראל והדד-עזר מארם דמשק בלמה בקרב קרקר את התפשטות האימפריה האשורית מערבה לחופי הים התיכון, ב-853 לפני הספירה למניינם (אגב הקרב לא מוזכר בתנ"ך ולכן ליהודים רבים הוא כאילו לא היה). למרות עוצמתה האדירה נכבשה ממלכת ישראל כ-140 שנה לפני ממלכת יהודה הזעירה. עמה הוגלה ובעצם אבד לעם ישראל לנצח. אנחנו נקראים יהודים על שם הפלג ששרד – ממלכת יהודה. (אני מתנצל על השימוש בתאריך לועזי אבל זה מסתדר לי הרבה יותר טוב "מתמטית" בראש).

 

הנביא ירמיהו בדרשותיו, ערב חורבן בית ראשון, 586 לפני הספירה למניינם, עסק בשני נושאים עיקריים, השחיתות הממסדית וההתגרות חסרת האחריות במעצמה האזורית בבל, שהחליפה את אשור. לא קטנותה ודלותה של ממלכת יהודה הביאה סוף לריבונות היהודית אלא ההתגרות חסרת האחריות במעצמה האזורית וההתעלמות ממאזן הכוחות האזורי בכלל.

 

ריבונות בית חשמונאי, שבשיאה שלטה על שטחים גדולים אך קטנים ממדינת ישראל העכשווית, כשהיהודים הופכים בה בהדרגה למיעוט בארצם, הגיעה לסופה ב-63 לפני הספירה כאשר שני האחים יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובלוס התקוטטו על השלטון ולמעשה הזמינו את הרומאים, אדוני העולם של אז, להשליט סדר. מרד החשמונאים שהתחיל כמאבק על זהות יהודית, המשיך בשיקום הריבונות היהודית על ארץ ישראל. יהודה הפכה להיות למדינה רב לאומית, חסרת זהות מגובשת ומוגדרת שהובילה לחורבנה מרצון.

 

אפשר לסכם את הפרק ההיסטורי בכך, שהמשותף לממלכת ישראל ולממלכת החשמונאים היה עוצמה גדולה אבל גם ערב רב של לאומים, שליטה על עמים רבים תוך שהיהודים הם מיעוט או רוב קטן בסך האוכלוסייה. דווקא ממלכת יהודה הקטנה והחלשה בכל קנה מידה, שברגעי השיא שלה שלטה על כ-9,000 ק"מ בלבד, אבל הייתה חד לאומית, הפליאה לשרוד כמעט 400 שנה, בהרבה יותר מכל ריבונות יהודית אחרת אי פעם. יהודה יכלה לשרוד עוד שנים רבות לו שעתה לנבואות ירמיהו.

 

ההיסטוריה שלנו כיהודים מלמדת אותנו ששליטה על עם אחר שאינו רוצה בנו היא המתכון הבטוח ביותר לקיצור חייה של מדינת היהודים תהיה עוצמתה אשר תהיה.

 

מכאן להתנתקות. עם ישראל לא ישרוד במזרח התיכון אם לא יהיה מוכן לקבל החלטות קשות וכואבות. לכן נתמקד בחשיבות המטרה. כאשר יצאנו מעזה וגרשנו יהודים תמכתי במהלך הכואב מתוך הנחה שאנחנו יוצאים מעזה באמת. לצערי לא התנתקנו מעזה, רק יצאנו ושינינו הערכות. משהתעקשנו להמשיך לקיים את הפיקוח על עזה מבחוץ באמצעות שליטה בים, באוויר וביבשה גרמנו סבל קשה לתושבי גוש קטיף מבלי שהתנתקנו מהאחריות הקיומית לתושבי הרצועה ורווחתם. רצועת עזה שכה שאפנו להתנתק ממנה הפכה לכלי העיקרי לערעור הלגיטימציה שלנו כמדינה יהודית מפני שעשינו את זה כצעד טקטי של צמצום בכוחות, צבירת נקודות זכות בקהילה הבין לאומית, חיזוק מעמדנו בשומרון והעמקת ההבנות עם ארה"ב, הכול דברים נזילים מהיום למחר, ולא כמהות אסטרטגית – התכנסות למדינה יהודית דמוקרטית.

 

בסיכום, ההתנתקות/הגירוש הסבה לנו נזק כבד וסבל רב לאחינו בני ישראל ותועלתה במבט לאחור בטלה בשישים מנזקה אבל עדין אין מנוס מלבחור בין שלוש האפשרויות, לא כתעלול טקטי אלא כמדיניות אסטרטגית –הראשונה מדינה יהודית על כול ארץ ישראל שבה מיעוט ערבי גדול וגדל גורר אותה למדינת אפרטהייד דרום אפריקנית. השניה מדינה דמוקרטית על כול ארץ ישראל, דו לאומית במהותה כממלכת אחאב או מדינת החשמונאים באחריתה או, שלישית - מדינה יהודית דמוקרטית על חלק מארץ ישראל. נכון, מדינת יהודה הקטנה חוסלה אחרי כ400 שנה גם היא. הלוואי עלינו ריבונות יהודית על רוב ארץ ישראל לפחות עוד 300 שנה מהיום.