שלושה נתיבים, מסקנה חד צדדית אחת

 

מסתמן שהפלשתינים אינם בשלים עדיין להסכם של ממש

 

דן מרגלית, מעריב, 27.6.03

 

 

תמכתי (ועודני) בהסכם אוסלו. ההיסטוריה תדון אותו לכף זכות כצעד נחוץ לביסוס היציבות האזורית. הרשות הפלשתינית היתה שותף יחיד בזירה. היה צריך להעניק לה הזדמנות להילחם בטרור (ראו להלן "הערת שוליים"). שמעון פרס, יוסי ביילין וחבריהם העדיפו לחתור להסכם קבע. יצחק רבין האט בזהירות לעבר הסדר הביניים. בעיניי, גישתם היתה הנכונה, אך הם קיבלו כראוי את מרותו. בניגוד לדעתו של ד"ר ביילין, הסכם אוסלו קרס לא מפני שבנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה ושינה כיוון, אלא כיוון שיאסר ערפאת והחמאס גרמו להדחת פרס בטרור הנורא של 1996. הפלשתינים הפרו את הסכם אוסלו, לא נתניהו.

 

תמכתי (ועודני) במהלכי אהוד ברק בקמפ דיוויד. לא יועיל למכחישי ההיסטוריה: ברק הציע בקמפ דיוויד ברוחב יד וקבע באומץ נורמה חדשה בהביעו נכונות לדון בחלוקת ירושלים. ערפאת לא רצה שלום. אפילו לא הסדר ביניים. הפלשתינים העדיפו את האינתיפאדה כי התעקשו על זכות השיבה. אם יש ספק - שיחות טאבה יוכיחו. יוסי שריד וישראל חסון מהשב"כ הציעו לטוס לערפאת בעזה לחתום על מה שהוסכם. אבו עלא מנע.

 

תמכתי (ועודני) בפנייתו הדרמטית של אריאל שרון אל מפת הדרכים על משמעותה. הוא לחם היטב בטרור והציג תוכנית מדינית המעניקה סף יציבות ליחסים העתידיים בין שני העמים, תוך הכנת דעת הקהל בישראל לוויתורים כואבים. מה ששרון דרש מאבו מאזן, קיים נאה בעצמו - שינוי אסטרטגי בהלוך הרוחות הציבורי. לא הסיכול הממוקד מונע דיון מדיני, אלא סירוב ארגוני הטרור לוותר על האופציה לפיגועים.

 

תמכתי (ועודני) בכל מהלך שיבחן מחדש את כוונת הפלשתינים לעשות שלום באחד הנתיבים שכבר נוסו. אך מסתמן ברמה סבירה, שהפלשתינים אינם בשלים עדיין להסכם של ממש באף לא אחד מהם. בתנאים אלה אין ברירה אלא לנסות מהלך חד צדדי. להיערך מחדש - לאורך גדר הפרדה - על מה שנראה לנו קרוב לגבול הסופי (ובהיעדר הסכם, להחזיק בבקעת הירדן). להיפרד ולהינתק משלושה מיליון פלשתינים. להציל את הדמוגרפיה היהודית. לקבל את העצה ששמע דן מרידור מראש ממשלת דרום אפריקה לשעבר פרדריק דה-קלרק: להיפרד, כל עוד היהודים הם הרוב בין הים לירדן, וכל עוד העולם תומך עדיין בפתרון של שתי מדינות, ולא אחת דו לאומית.

 

מפני שאם נמתין להסכם עם אומה יריבה שאינה רוצה בו - תחלוף שעת הרצון הטוב. האינטליגנציה הפלשתינית כבר מפנטזת על מדינה אחת, חילונית-דמוקרטית לכאורה. אור אדום.

עם כוח בין-לאומי, בעיקר אמריקני, או בלעדיו, כדאי להתחיל ב"שלום ולא להתראות". סיוע כלכלי לפלשתינים? כן. עבודה בישראל? לא. ממשלה ריבונית? כן. החדרת נשק כבד? לא. כיבוד השלטון העצמי? כן. הימנעות מוחלטת מסיכול ממוקד הכרחי? לא.

 

אנו עם לבדד ישכון לימי דור? כן, זה לא רעיון כל כך רע, ומכל מקום אין משהו יותר טוב.

 

הערת שוליים

 

הימין מאשים את ממשלת העבודה כי האינתיפאדה נולדה מהרובים שישראל ניפקה לערפאת. על פי אתר האינטרנט של דובר צה"ל, במהלך האינתיפאדה נהרגו 810 ישראלים, לפי החלוקה הבאה: בפיגועי התאבדות נרצחו 348; מירי - 327; מטענים - 57; מכוניות תופת, פצצות מרגמה, אר-פי-ג'י, רימוני יד, דקירות, פיגועי תקיפה, דריסות, השלכת אבנים - 78.

יש משקל רב לטענת הימין שהרובים היו גורם מרכזי באינתיפאדה. אך היא היתה פורצת גם בלעדיהם. רוב הישראלים נהרגו באמצעים אחרים.