אותו הדבר

 

דני רשף, מושב חוסן, ו' טבת תשס"ט, 6.1.09

 

ב-1993, כתגובה על ירי קטיושות בלתי פוסק על ישובי הצפון הגה רמטכ"ל צעיר ונמרץ, אהוד ברק, תוכנית נפלאה להילחם בחיזבאללה ללא אבדות לצה"ל. השיטה נועדה, "לגבות מחיר" כל כך יקר שירתיע את החיזבאללה, להבא, מלירות פעם נוספת על ישראל. לצורך כך תוכננה כתישה פראית והרסנית שתארך "כמה שצריך ו"תלוי בעמידות העורף". את ההכרעה ואת החתירה המהירה למגע החליפה האש מרחוק ולא חלילה תעוזת הצבא ויצירתיותו. עד שהחיזבאללה יתרצה – יהיו האזרחים מגן לצה"ל ולא חלילה צה"ל מגן לאזרחים. יהיו באזרחים מי שיאלצו להישאר במקלטים או בסביבתם עד יעבור זעם. יהיו מי שעסקיהם יתמוטטו. עשרות ומאות אלפי ילדים יחוו זיכרונות ילדות של פגזים ופיצוצים ובלבד שלא תיפול שערה משערות ראשם של חיילנו היקרים שמישהו חשב בטעות שתפקידם להגן על האזרחים. אם יהרגו פה ושם אזרחים זה מחיר המלחמה הראוי כדי להגן על שלום חיילינו.

 

מהר מאד מיצתה ההתקפה האווירית את עצמה, התמיכה הראשונית התחלפה בביקורת בין לאומית מוזנת מתמונות ההרס הבלתי פוסק בצד השני. הקהילייה הבין לאומית, שצביעותה גלויה ובוטה, החלה לסגור עלינו ודוברי צה"ל התפארו בהרס עוד משגר חסר ערך או עוד בית של בכיר טרור שהופצץ כבר בפעם החמישית. לבסוף כשהאויב יורה עד הרגע האחרון, הושגה "הפסקת אש" שסעיפיה אמנם ריצו את ישראל אך משמעותם האמיתית בשטח נשארה ריקה מתוכן. האויב שנגדו כוון המבצע אמנם ליקק את פצעיו ונירגע לזמן מה אבל יצא לבסוף מחוזק מתמיד.

 

אין שום הבדל רעיוני בין מבצעי דין וחשבון, ענבי זעם, מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה. הלקחים שנלמדו ומיושמים מתמקדים בפיקוד, בארגון ובשליטה, בתפקוד פיקוד העורף, ביחסים לתקשורת ובזחיחות הפוליטיקאים והמפקדים אבל לא במהות המבצעית הבסיסית. העיקרון של אש הרסנית מרחוק, שהוא בעצם ליבת המבצע, במקום התנועה המהירה כגורם ההכרעה המרכזי של הלחימה. התנועה הקרקעית שהפכה מגורם מכריע לברירת מחדל לא רצויה משתמו האפשרויות האחרות, התקווה שהאויב אכן נירתע מהמחיר ולא מקבל דווקא הצדקה וחיזוק לקיומו, העמדת האזרחים ושיגרת חייהם בכוונת מכוון בחזית ולאורך זמן, העדר אסטרטגיה ברורה של יציאה, הגדרת מטרות אמורפית ונזילה, שחיקת התמיכה הפוליטית העולמית הראשונית ממנוף של תמיכה בישראל לסד מלחיץ של אינטרסים בינ"ל, בזבוז הזמן הבינ"ל העומד לרשותנו בלחימה עקרה והחשש המופגן לחתור למגע עם האויב חוזרים על עצמם בדיוק מביש. אמנם במבצע חומת מגן, החריג במלחמות ישראל בשני העשורים האחרונים, נפלו 22 חיילים אבל זו הייתה גם המלחמה היחידה שבאמת שינתה את הכיוון האסטרטגי לטובתנו והביאה לדעיכת האינתיפאדה הפלשתינית. כל יתר המבצעים היו סך הכול מבוא לסיבוב הדומה הבא.

 

אם הייתה שעה מתאימה למהלך קרקעי מהיר שיביא את צה"ל למחילות האויב במעט נפגעים הייתה זו השעה מייד לאחר הפצצת הפתיחה המפתיעה. אז היה האויב שרוי בהלם, מערך הפיקוד בבלבול והלוחמים בשגרה מנהלתית. במהלך מהיר כזה אפשר היה לפגוע אישית ברבים מבכירי החמאס במחילותיהם ולחזור עם כמות שבויים שתהפוך את עסקת שליט לדבר הכי כדאי לחמאס. העובדה שמכת הפתיחה לא לוותה במהלך קרקעי מהיר מעידה יותר מכל שמהלך קרקעי ניתפס כברירת מחדל בלתי רצויה וכאפשרות משנית אם לא תהיה ברירה. חשוב להדגיש שמהלך קרקעי אינו אומר בהכרח השתלטות מלאה על רצועת עזה או אחיזה בה לאורך זמן אלא היא פונקציה של התפיסה האסטרטגית והגדרת מטרות המבצע.

 

ברור שמלחמת ישראל צודקת והחמאס הרוויח ביושר את כל האסונות המתרגשים עליו ועל האזרחים שבחסותו אבל הצדק הטבעי אינו סותר את חובתנו להיות חכמים, יצירתיים וכן - גם מוסריים, ואפילו במחיר חיילינו, באסונות שאנו מפילים על זולתנו.

 

מבצע עופרת יצוקה מעיד שלמרות היצירתיות הטקטית שהופגנה בהפתעת הפתיחה של המבצע – המחשבה האסטרטגית נשארה תקועה בדחייה של בירות ומוסר הלחימה הפך למושג לא רלבנטי.