התנתקות מחגיגות הנכבה

 

דני מור, שער הגולן, 6.5.11

 

יום העצמאות של מדינת ישראל הוא יום חג לכל העם היהודי בישראל ובגולה. יום זה מציין את הנס הגדול שקרה לנו, נס הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לאחר 1878 שנים בגלות. העם היהודי חי ושמר על תרבותו במשך כל השנים האלה וחלם לחזור ולהקים מדינה יהודית עצמאית שתהיה ככל העמים ואולי גם כ"אור לגויים".

 

הצלחנו, הקמנו מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל. בנובמבר 47 שמחנו מאוד אפילו, שהאו"ם הכיר במדינה יהודית בחלק קטן יותר. ידענו לשמוח עם מה שהיה לנו. בילדותי, בשנות ה-50 וה-60 לא שמענו את המילה "נכבה", ערביי ישראל עוד חיו ב"ממשל צבאי" שלא אפשר להם לצאת מהכפרים שלהם בלי אישורים מיוחדים. אפילו כמעט ולא ראינו ערבים, המעטים שראינו זיהינו אותם לפי דגלי ישראל שהם הניפו בחג העצמאות. ואז בא הכיבוש הגדול של 67 ואיתו כל ערביי "השטחים"  (יהודה ושומרון ורצועת עזה), שמחנו מאוד על הניצחון, והיו מעטים בינינו שהבינו מיד את הסכנה שקיימת בניצחון הזה, אך הרוב הגדול סירב להתפקח משמחת הניצחון והשאיר את השטחים החדשים בשלטון ישראל והתעלם מהתושבים הערבים ששמחו להתאחד עם משפחותיהם מארץ ישראל ויחד איתם גיבשו את נרטיב הנכבה.

 

אורי הייטנר, במאמרו "נכבה מתוצרת עצמית" שהתפרסם ב"ידיעות הקיבוץ" 6.5.11 כותב: "הגיע הזמן שנתעורר מהתרדמת ונצא במתקפת אמת מול תעשיית השקר... חשוב שילדי ישראל ילמדו על תעשיית השקר של ה"נכבה" – אך חשוב שיילמדו שזאת תעשיית שקר ושידעו מה היא האמת, ולא ילמדו שזה ה"נרטיב הציוני" וזה "הנרטיב הפלסטיני", כפי שאיננו מלמדים על "נרטיב השואה" מול "נרטיב הכחשת השואה", כשני נרטיבים לגיטימיים ושווי ערך."

 

ההשוואה לשואה היא תמיד השוואה מפוספסת, כי אין דבר דומה לשואה, שם נרצחו, בדם קר, שליש מהעם היהודי בעולם כולו. אנחנו מציינים את יום השואה כל שנה, ונקווה שהעולם כולו יציין גם הוא את המלחמה הזאת, ואז אנחנו חשים שוב, אם שכחנו, כמה נוראה היתה השואה ושום דבר לא ישווה לה.

 

"חשוב מאוד  שיילמדו" את ההבדל בין "העצמאות" ל"נכבה". חשוב שילמדו שמלחמת העצמאות היתה מלחמת קיום, מלחמה בה מי שמפסיד איננו יכול להמשיך ולהתקיים בישראל. הערבים הפסידו! רובם לא חיו בישראל עד 67, ומאז כל אלה שהפסידו חיים תחת שלטון ישראלי. אף ממשלה בישראל לא השכילה להפריד בין היהודים לערבים. ערביי ישראל וערביי "השטחים הכבושים" בנו ביחד את "הנרטיב הפלסטיני" ואת הנכבה. ממשלות ישראל עדיין לא מתנתקים מהפלסטינים, כל מה שהממשלה הנוכחית השכילה להמציא זה את "חוק הנכבה" שאוסר לקיים את יום העצמאות כיום אבל. עכשיו אנחנו יודעים שיש אנשים בישראל שלא שמחים ביום העצמאות והתקשורת תדאג להראות לנו אותם כל חג-עצמאות כדי ששמחתנו תהיה מהולה באבל. הייתי אומר בציניות, "אנחנו רגילים לערבב אבל בשמחה" אבל כאן זה הרבה יותר מזה, כאן אנחנו מוסיפים בחישה נוספת בקלחת של הנרטיב היהודי והפלסטיני המשותף. קלחת שמתבשלת כבר 44 שנים מאז הניצחון ב-67, קלחת שהפכה למציאות מסויטת בהתנחלויות ומגובה על ידי השמאל הקיצוני שחזונו מדינה רב לאומית.

 

אריק שרון הבין, באיחור, את הסכנה הזאת והתחיל במדיניות של התנתקות מהפלסטינים, הוא התחיל את זה בעזה מתוך כוונה להמשיך גם ביהודה ושומרון ואז נפל למחלתו וה"התנתקות" נעצרה בתחילתה.

 

לפני שנה, בערך, שמעתי את דני אילון, סגן שר החוץ מטעם "ישראל ביתנו" מדבר על חזון של 8 אחוז ערבים במדינת ישראל (היום יש 25 אחוז, בלי לקחת בחשבון את ערביי השטחים) בלי לגרש אף ערבי מאדמתו, רק על ידי תיקון גבולות. נכון, "ישראל ביתנו" נחשבת למפלגה גזענית, אך לא תהיה לי זאת הפתעה אם הם יגדלו באופן משמעותי בבחירות הבאות, כי יש הרבה אמת בדברים שלהם והכי נוח לדחות אותם בסיסמא "גזענות", יש הגיון לרצות שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית עם רוב יהודי גדול ועם מיעוט ערבי קטן, לא רק הגיון יש בזה אלא גם הישרדות.

 

הפלסטינים יקימו מדינה משלהם וישכילו, ברבות הימים, להעריך את ההזדמנות שניתנה להם להקים מדינה עצמאית בחלק מפלסטין וימשיכו לחלום על פלסטין הגדולה ויגבשו את הנרטיב הפלסטיני שלהם.

אנחנו, נחייה במדינה יהודית דמוקרטית בחלק מארץ ישראל, שתהיה המרכז של כל היהודים בעולם ואולי גם "אור לגויים", ונמשיך לחלום על ארץ ישראל הגדולה.

 

התפרסם (בחלקו) ב"ידיעות הקיבוץ", 27.5.11, תחת השם: "התנתקות גם מהנכבה"