מבינים רק כוח

 

בן דרור ימיני, מעריב, 29.10.04

 

 

ההבדל בין הליכוד למפלגת העבודה הוא לא בשאלה אם צריך לצאת מהשטחים, אלא רק בשאלת העיתוי. כל מה שמפלגת העבודה לא העזה לומר לפני עשר שנים, הליכוד מצביע עליו היום. כן, עם היסוסים, עם "אין ברירה", עם התנגדות פנימית. אבל מצביע

 

רק לפני עשר שנים התנהל דיון במפלגת העבודה על "מדינה פלשתינית". רק בשולי מפלגת העבודה היתה הבנה שזה מה שיקרה. מפלגת העבודה דחתה את הרעיון בבוז. היום זה קונצנזוס. להלן שאלת היגיון: אם הליכוד של היום מאמץ, תוך כדי היסוסים, את מה שהציעה רק"ח לפני עשור וחצי ("שתי מדינות לשני עמים"), אז היכן יהיה הליכוד בעוד חמש או עשר שנים?

 

לפני עשר שנים היה אפשר להביס את ערפאת עם הצעה נדיבה למדינה פלשתינית מפורזת, עם גושי התיישבות, במתכונת שנוחה לישראל. הצעה כזאת היתה הופכת את ישראל לרודפת שלום. אבל אז היינו חכמים גדולים. מדינה פלשתינית היתה מושג שכמעט אסור היה לדבר עליו. ערפאת הצליח להוליך אותנו באף. המטרה שלו היתה ונותרה פלשתין השלמה. ואם נמשיך לרקוד לפי החליל של ערפאת והחמאס, הם גם יצליחו להוציא מאיתנו הצהרות חודשיות על "ניצחון על האינתיפאדה", תוך כדי יצירת מציאות של מדינה אחת גדולה.

 

המתנחלים, כמובן, הם עושי דברו של ערפאת. הוא רוצה מציאות דמוגרפית שבה ההפרדה כבר אינה מעשית. הוא רוצה מציאות שבה "מדינה יהודית ודמוקרטית" היא סיסמה ריקה. נוער הגבעות מגשים בדיוק את הרעיון הזה. גם לא דמוקרטית. גם לא יהודית.

 

* * *

 

ההתנתקות מעזה, אם אכן תתבצע, היא אולי המקל הראשון בגלגלי התוכנית השטנית של ערפאת לחיסול החזון הציוני. סוף כל סוף, יתחיל המהלך ההיסטורי של השתחררות מחיבוק הדוב הדמוגרפי, שמאיים עלינו לכלותינו. זה יהיה צעד קטן. אבל גם מאוד משמעותי.

 

לא, ההתנתקות לא תחסל את החמאס ולא את הטרור. בתחום הזה ההתנתקות אולי אפילו תיתן דלק לפלשתינים. אלא שחורבן החזון הציוני לא יהיה מקסאמים, אפילו אם אלה יגדילו את הטווח שלהם לאשקלון. חורבן החזון הציוני הוא פועל יוצא של הפיכת היהודים למיעוט בתוך ישראל הגדולה או פלשתין הגדולה. בתוך ישראל הגדולה, ישראל תיאלץ לקיים משטר אפרטהייד, כפי שכבר מתחולל מעבר לקו הירוק. בתוך פלשתין הגדולה, גורל היהודים יהיה, במקרה הטוב, בערך כמו גורל הפלשתינים שחיים בשכנות לברוך מרזל בחברון. אנחנו לא רוצים גורל כזה. גם הם, כידוע, לא מתלהבים מהשכנות של מרזל.

 

כדאי לזכור ולהזכיר: ערפאת דחה כל הצעה לסיום הסכסוך. ערפאת דחה הצעה שהיתה מעניקה לו מדינה על רוב מוחלט של השטחים. הוא לא רצה הפרדה ולא התנתקות. ללא התנתקות, אין לו שום צורך בהשגת זכות השיבה, מכיוון שזו מתגשמת ומתממשת. לא רק בהגירה זוחלת באמצעות נישואים, שהחוק המצוי על שולחן בג"ץ מנסה למנוע, אלא גם באמצעות רישום פיקטיבי וקבוע של תינוקות שנולדים בעבר ההוא של הקו הירוק, כתינוקות לאמהות בדואיות או ערביות בצד הזה של הקו הירוק. לא במקרה אמר ערפאת שהרחם של האישה הפלשתינית יכריע את המאבק. בעזרת מתנגדי ההתנתקות, שהם מתנגדי ההפרדה, ערפאת מגשים את החזון הזה.

 

* * *

 

הטרור הפלשתיני אף פעם לא ייחל לניצחון על ישראל. המטרה היתה ונותרה אחרת: גרירת ישראל לתגובה ולנקיטת אמצעים, שיהפכו אותה למדינה מצורעת. ערפאת ידע שעל הקרקע הוא יובס, גם בג'נין וגם בבית-חנון. הקרב שלו היה על המרקע. על המדיה. המהלך הזה הצליח באופן חלקי, גם בעזרת השמאל הקיצוני, שהפיץ עלילות נגד ישראל והפך אותה למצורעת, וגם בסיוע חלק מהמתנחלים, שכל הופעה שלהם בתקשורת העולמית, הפכה את ישראל למדינה קולוניאליסטית.

 

זה הרקע לדוח משרד החוץ משבוע שעבר, על סכנת החרם והסנקציות נגד ישראל. זה הרקע לכך שהחלו להישאל שאלות על עצם זכות קיומה של ישראל. אם המתנחלים צודקים, ואין הבדל בין תלאביב לנצרים, אז מכיוון שאין זכות קיום לנצרים, אין גם זכות קיום לתל-אביב. במובן הזה, טענת המתנחלים היא הנכס ההסברתי המוצלח ביותר דווקא לאלה ששוללים את זכות הקיום של ישראל. החדשות הטובות הן שהטרור הפלשתיני גרם לנו להבין בכוח, מה שלא רצינו להבין בשכל ישר. אם הטרור הזה גורם לנו לשקוע בבוץ, אז כדאי לצאת מהבוץ. כלומר התנתקות. ואם זה נכון לגבי הרצועה, זה נכון גם לגבי יהודה ושומרון.

 

השאלה היא, כמה דם עוד יישפך עד שנחליט על התנתקות גם משאר השטחים, כדי שנבין שזה מה שטוב לישראל. לישראל, ולא לערפאת. הסקרים אומרים שרוב הציבור כבר הבין. הציבור ממתין שההבנה הזאת תחלחל גם לממשלה.