ממשלת המחדל

 

שרון ומופז שגו הפעם. לא מפני שהטילים החטיאו את רנטיסי, אלא מפני שנורו. הממשלה מתנהלת כמו קבוצת כדורגל עם חלוצים מסתערים אך בלי שוער ובלם בדמות גדר ההפרדה.

 

דן מרגלית, מעריב, 13.6.03

 

 

עבד אל עזיז רנטיסי אשם בשפיכות הדמים בירושלים. לא אריאל שרון שניסה לחסלו.

 

הדוקטור הנורא, שרוצה לרצוח ולגרש כל יהודי חי בין הים לנהר הירדן, הוא בן מוות. שבעה יהודים נרצחו על ידי רנטיסי ודומיו בימים שבין נופת הצופים בועידת עקבה לבין ירי הטילים שהחטיאו את מכוניתו בעזה. הוא ראוי לכדור עופרת.

 

בכל זאת, אין לבלוע על כרעיה וקרביה את טענת הממשלה, שהפיגוע בירושלים התבצע במנותק מהטילים שלא פגעו ברנטיסי. נכון שפיגוע כזה אינו מתארגן ביום. אך נכון גם שהחמאס יודע להכין ערכת מתאבדים עם נצרה. פצצת האדם ומסמרי המוות קשורים וארוזים, והעיתוי נבחר ברגע הנוח לרנטיסי.

 

במדיניות הסיכול הממוקד - כמו בכביש - אין צורך בצדק אלא בחוכמה. שרון ושאול מופז לא שעו לראש אגף המודיעין האלוף אהרן זאבי-פרקש, שהסתייג מחיסול עכשיו. גם לא להבדלי הגוונים שנשמעו בדברי ראש השב"כ אבי דיכטר, אף שזה בסופו של דבר לא התנגד לפגוע ברנטיסי. ראש הממשלה ושר הביטחון העדיפו צדק פשטני על פני ניווט מתוחכם.

 

באוזניהם הדהדו קריאות הגנאי בוועידת הליכוד. הטלוויזיה הקרינה תצלומים כואבים של פינוי מאחזים. רנטיסי אכן היה המנוע לפיגועים רצחניים. הריגתו הראויה בפני עצמה תיתפס בעיני הימין כצעד אמיץ, שיאזן את דימויים של שרון ומופז כמנהיגים רכי לב. רווח פוליטי מובטח המתין להם בתום המבצע. הם לא שיתפו בו איש מהשרים. גם מחיר הכישלון שייך להם בלבד.

 

מפני שתהליך קבלת ההחלטות היה פגום מיסודו. סילבן שלום היה צריך להישאל בתוקף תפקידו כשר החוץ. אהוד אולמרט יושב לימינו של שרון, וראש הממשלה לא נועץ בממלא מקומו אפילו ברמז. גם בנימין נתניהו לא צורף לשותפי הסוד, למרות שיש לו ניסיון בהכרעות כאלה משנותיו כראש ממשלה.

 

נכון שיש להם אליבי. בממשלה הקודמת יזם מתן וילנאי, שלא יכנסו את מליאת הקבינט לכל חתימה על חיסול. שרון ובנימין בן אליעזר הוסמכו להחליט. עכשיו ההרכב הוא שרון ומופז. זה היה, ונשאר, שגוי. מפני שצריך להביא בחשבון תגובות ממגזרים שונים ודרכי חשיבה אחרות.

 

במילים ברורות, ככל שיש במוקדי ההכרעה יוצאי צבא, המיטיבים לחשוב על סבך בעיות החיסול, וזה ראוי, כך אסור שההתייחסות תהיה רק מנקודת ראותם של לובשי המדים לשעבר. במקרים כאלה צריך גם "ראש אזרחי" בדיון. ביבי, אהוד וסילבן היו מעלים גם את השאלות המדיניות והתקשורתיות. רק שהם הורחקו.

 

היה עוד אליבי: עתיד רנטיסי הוזכר בישיבת הקבינט לפני כארבעה חודשים. אז מה? אין לטיעון זה ערך של ממש. הרי אחרי כן כבר הוצע לגשת לביצוע התקיפה, ושרון אסר. לא רצה אפילו לשמוע. לא היתה הצדקה לחדש את ההיתר על דעת עצמו. המזער הנדרש אחרי ועידת עקבה היה להחדיל מיד את כל האישורים למבצעי סיכול ממוקד עד להכרעה נוספת בחוג המצומצם הראוי להחליט בעניינים אלה.

 

אין זו מסקנה לאחר מעשה. הייתי ונשארתי בדעה שחיסולו של רנטיסי יהיה משגה. אמנם לא כה חמור כמו הריגת השיח' אחמד יאסין, אבל עדיין טעות מובהקת. מפני שרנטיסי מחובר לתקשורת הבין-לאומית. מאות עיתונאים מכירים אותו באופן אישי. הוא אינו בשבילם אחד מסעוד א-טיטו, שגם במותו שלשום נותר אלמוני. הריגתו בגלוי על ידי ישראל - להבדיל ממבצע חשאי מסובך שבו אין היא חייבת לקבל על עצמה אחריות גם בהיותה חשודה עיקרית - היתה מעניקה לרנטיסי יותר אהדה בתקשורת העולמית מאשר המשך חייו. מבחינה זו, הנזק שהיה נגרם לישראל ממותו גדול מן ההחטאה שהתרחשה.

 

בנסיבות הפוליטיות והנפשיות שהתהוו בישראל מיד לאחר ועידת עקבה, לא היה מי שיעדיף בלימה עצמית לנוכח הטרור הפלשתיני המתחדש. פעם, בשבת הרעה ההיא של הפיצוץ בדולפינריום, החזיק פרס בכף ידו הנסערת של שרון, וביקש ממנו פסק זמן. הוא קיבל מראש הממשלה מדרגת המתנה לכפות על מדינות העולם הנאור לגנות את יאסר ערפאת. פעם, ועוד פעם, והדוחות זרמו לטובת ישראל, והיתה מידה לא מבוטלת של הבנה בין-לאומית למצוקתה. כאשר נשלח צה"ל למבצע חומת מגן היה לממשלה אשראי זמני ניכר במערב.

 

גם השבוע היה צריך להקדים ולצבור אהדה. להניח לדעת הקהל בעולם לעמוד על הפרספקטיבה הנכונה, שבין ההצהרות הערביות בעקבה לבין הטרור הפלשתיני בשדרות. אבל פרס לא הוצב בציר שרון-מופז, גם לא אולמרט, נתניהו ושלום.

 

התקפה בלי הגנה

 

נכון שלשרון יש מנדט נרחב מהאומה לקבל החלטות כאלה גם אם הן שגויות. אפשר להתווכח איתו, אבל זכות החיסול הממוקד שמורה לו. בדרך כלל הוא ומופז מחליטים נכון. הפעם שגו. לא מפני שהטילים החטיאו, אלא מפני שנורו. המלחמה בטרור מתנהלת היטב בהתחשב בנתונים האזוריים והבין-לאומיים. אך מדיניות הממשלה דומה להתנהלות של קבוצת כדורגל, שיש לה חלוצים מסתערים, ואין לה שוער ובלם להגן על עורפה. מפני שאחריות אחת מהותית נופלת על כתפי שרון, שאחרי כמעט שלוש שנים בשלטון אין למדינת ישראל גדר ביטחון.

 

השבוע קיימה המועצה הציבורית להקמת הגדר בראשות עוזי דיין כנס יסוד בתל אביב. היא חלפה ללא תגובה. למחרת, על רקע הפיגוע באוטובוס בירושלים, זומן האלוף במילואים, שתכנן את כל המפות בתוקף תפקידו הקודם כראש המועצה לביטחון לאומי, להתראיין בטלוויזיה. לחצו עליו להפליג בסיפורי סבתא על האווירה בישיבות המטכ"ל בימים קשים כאלה. לא, אמר, אין בפיו מעשיות מהשנים שבהן כיהן כסגן הרמטכ"ל וגם לא פרשנות צבאית. הוא רוצה למתוח את הגדר.

 

אחרי הפיגוע הבא

 

יש מה למתוח. מפני שלמרות כל ההבטחות, הממשלה הזאת אינה רוצה בה. בבית שאן החלו לברר את התוואי רק אחרי הפיגוע האחרון. עכשיו המפד"ל לא שקטה. היא רוצה למתוח את התיל לעבר יישוביה בשטחים. זה מתכון מובהק להשהיה. התכנון באזור טרם הושלם. הגדר בבית שאן תקרום תיל ואלקטרוניקה עם הפיגוע הבא.

 

אין גם מי שרצה למתוח גדר בירושלים. שרון רצה תוואי דמיוני של 110 קילומטרים. זה מבטיח שלא יהיה כלום. בעוטף המוניציפלי ממתינים 58 קילומטרים. מתוכם נקבע תוואי ל-22 בלבד. מצפים מאלוף פיקוד המרכז משה קפלינסקי למתוח אותה בהבל פה, בלי תקציב. אך הולך ונקבע לוח מחירים, לפי כללי ההיצע והביקוש. כל פיגוע קשה מעורר לתחייה את תכנון הגדר סביב הבירה בקילומטר. אולי בקילומטר וחצי. בסוף זה יגיע, 1,500 הרוגים תמורת 58 קילומטרים.

 

גם צריך בה את מה שנקרא "כביש הטבעת המזרחי" שעליו עמלו אולמרט ודיין תקופה ארוכה. מכוניות ינועו בציר רמאללה-בית לחם בלי מחסומים ישראליים. אך ירידתן מהכביש המזרחי המתוכנן לירושלים חסומה, בלתי אפשרית. "אבל הם ירדו מהכביש לירושלים", מתעקש שרון. לא חשוב שמסבירים לו כי אין אפשרות כזאת. הוא נגד הכביש רק במילים מסתירות.

 

הגדר היתומה

 

הממשלה הזאת אינה רוצה בגדר הביטחון. על זה יש אצלה קונצנזוס, משינוי ועד האיחוד הלאומי והמפד"ל. היא מחדלית. איש משריה, המצהירים מדי פעם משהו בזכותה כדי לצאת ידי חובה, אינו מכריז כי אם לא תתוכנן ותיבנה מיד, בו זמנית לכל אורכה, הוא יביע בה אי אמון. לכן היא מתקצבת טיפה אחר טיפה. לכן אינה מחליטה על התוואי. לכן היא מושכת את הגדר לתוך שטחים הנחוצים לרציפות הפלשתינית.

 

הממשלה מתחמקת לא רק מפני שהמתנחלים מתנגדים, וזה מובן, אם כי אין בגדר כדי למנוע את התערבות צה"ל בשטחים הפלשתינים כפי שהוא עושה גם בעזה. גם לא רק מפני שצה"ל אינו רוצה לקבע כוחות לאורכה. הממשלה מתנגדת מפני שגדר הביטחון יוצרת הוויה של הפרדה, שכה נחוצה להגנת הדמוגרפיה היהודית. בקואליציה הרחבה של מתנגדיה חברים שתי הממשלות, הישראלית והפלשתינית, חלום המזרח התיכון הדהוי של פרס והשמאל הקיצוני בארץ, שנעזר בציבור הערבי.

 

זה נורא: גדר הביטחון וההפרדה נותרה יתומה. אין לה דואג אלא אם ירבו יתומים בישראל. אתמול בבוקר נימנו כבר 804 ישראלים שנרצחו במהלך האינתיפאדה. אף לא אחד מהם מירי טילי קסאם ופצצות מרגמה. רובם המכריע לא מהרובים שניתנו לפלשתינים בהסכמי אוסלו. גם מי שמתריס נגד פשעי אוסלו - יודה כי לא הרובים האלה זרעו את עיקר המוות.

 

נמאס לקרוא? יותר נמאס להירצח.