מה שחסר בז'נווה

 

אליה ליבוביץ, הארץ, 24.10.03

 

 

מחוללי מסמך הבנות ז'נווה הם האזרחים הישראלים היחידים בשלוש השנים האחרונות הראויים לתואר מדינאים. המעשה שעשו מצריך תושייה, תבונה, אורך רוח, הבנה פסיכולוגית ואומץ לב, תכונות שפסו זה כבר מן הארץ. ואף על פי כן יש חסר יסודי בגישתם לבעיית הקיום הבסיסית ביותר של מדינת ישראל; חסר, העלול לשים לאל את כוונותיהם הטובות.

 

מהות החסר היא בוויתור מרצון על כוחה של מדינת ישראל להציל את עצמה והתניית תהליך ההצלה ברצונם טוב של האומה הפלשתינית, או של אישים בהנהגתה. האומה הפלשתינית לא תושיע את מדינת ישראל. רק ממשלת ישראל, במנהיגותו של ראש ממשלה יהודי, יכולה אולי לעשות זאת.

 

החיסרון במהלך ז'נווה הוא במסר המועבר דרכו לציבור בישראל. המסר הוא, שיש לבצע נסיגה לקו הירוק, שכן יש עם מי לדבר בצד השני. ואולם על סמך ניסיון העבר אפשר לומר כמעט בוודאות, שחזקה על הצד השני, העם הפלשתיני, שיכזיב את התקוות שמחוללי המסמך תולים בו. כל עוד העם הזה נתון בעול הכיבוש הישראלי, מנהיגותו תאכזב, וודאי שרבים מבניו יסכלו במעשי טרור כל הסכמה והבנה עם ישראלים. דומה, שאין דוגמה בהיסטוריה לאומה או לחברה, שלא הוכנעה כליל תחת כובש אכזר, שהפסיקה לעשות מעשי אלימות קודם שסולק הגורם, שלפי תפישתה הוא העילה לאלימות. בהקשר הישראלי, אין כמעט כל סיכוי לכך, שפעילות טרור אנטי ישראלית תופסק קודם שהעיר אריאל, כמשל, תפונה מתושביה.

 

הבעיה המרכזית החמורה ביותר שלפניה עומדת ישראל אינה הטרור הפלשתיני, אלא הפחד הישראלי. פחד זה משתק את כל הציבור והופך את ישראל לפר הפצוע שמסתער בלא מחשבה ובלא תכלית מול הסמרטוט האדום שהטוריאדור מנפנף לפניו. אנשי קבוצת ז'נווה מבינים היטב, שלמדינה היהודית יש סיכוי הישרדות רק בגבולות הקו הירוק. לכן, חזרה לגבולות אלה הוא צורך קיומי של המדינה, ועליה לבצעו בלא תלות במעשי הפלשתינאים או בדבריהם.

 

אלא שגם הישראלי השמאלן המוכן לתמוך ב"ויתורים" הכתובים במסמך ז'נווה מתנה זאת בביטויים של רצון טוב ובחתימה על ניירות כלשהם בידי הצד הפלשתיני. הוא יהיה מוכן לתמוך בצעדי נסיגה ישראלית, אם יוכיחו לו שאחרי הכל הפלשתינאים בכל זאת נחמדים, או לפחות שיש פלשתינאים בעלי משקל שהם כאלה.

 

אבל הוכחה כזאת היא כנראה בלתי אפשרית מאחר שבאמת קשה מאוד למצוא נחמדות בחברה שמוציאה מתוכה שאהידיות המתפוצצות במסעדה מלאה ילדים. העשן המיתמר מהמסעדה הבוערת מסתיר כליל את המסמך, שאמור להוכיח את הרצון הטוב שיש בצד השני. ואם ההכרה בישראל בקיום רצון טוב פלשתיני היא תנאי לנקיטת הצעדים שעל ישראל לנקוט כדי להציל את עצמה, ממילא נגזר, שצעדים אלה לעולם לא יזכו לתמיכת הציבור.

 

מסמך ז'נווה היה ראוי להיכתב, וטוב שייחתם בידי מרב האנשים מכל צד. אך מי שרוצה בקיום מדינה יהודית בחצי השני של המאה ה-21 צריך להסביר לציבור בישראל, במהלך ארוך טווח, עיקש, מייגע ורצוף אכזבות ונסיגות, שצורך קיומי של המדינה היהודית הוא לעשות בכל תנאי את המהלכים המוטלים עליה לפי טיוטת המסמך, עם או בלי התחייבות כלשהי של הצד השני.

 

יש גם להסיר את הפחד הנורא של ישראלים. יש להסביר לציבור, כי אף שפלשתינאים רבים חפצים בחיסול המדינה היהודית, ויישארו עוד חורשי רע כאלה גם אחרי הנסיגה, לישראל יש די כוח לבצעה באופן חד צדדי, בלי להגדיל בכך את הסכנה לקיומה ולביטחון אזרחיה. מה שחסר לפי שעה במיזם ז'נווה הוא צעד ראשון במסע הסברה של אלפיים קילומטר, שבו יובהר לישראלים, שסדר המאורעות היחיד שיותיר מדינה יהודית בארץ ישראל הוא נסיגה תחילה.