להתעקש ובתוקף

 

דני רשף, מושב חוסן, ד' אייר תשס"ט, 28.4.09

 

לאחרונה התלהט הוויכוח האם ישראל צריכה לעמוד בתוקף על הצהרת ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט, באנאפוליס ב-12/11/2007, שכל הסכם שלום עם ישראל חייב לכלול בתוכו הכרה בזהותה היהודית של מדינת ישראל. חלק אומרים שישראל אינה זקוקה לאישור מאיש על היותה מדינה יהודית, חלק נתלים בהחלטת העצרת הכללית של האו"מ מס' 181, החלטת החלוקה המחליטה במפורש על הקמת שתי מדינות – יהודית וערבית כאילו ההכרה הזו כבר ניתנה רשמית. אחרים מביאים דוגמאות מסכסוכים אחרים וחלק טוענים שאין בדרישה אלא כדי לערום קשיים מיותרים.

 

תפישת הסכסוך המקובלת היום בעולם ומקבלת הכרה עקיפה מצד ישראל היא שהסכסוך במתכונתו הנוכחית החל בששת הימים ב-1967, שמקורו בשליטה ישראלית על השטחים שנכבשו באותה השנה, שציר הסכסוך הוא זכות הפלשתינים למדינה משלהם ושהמכשול העיקרי לפתרונו הוא תסביך הביטחון העמוק של ישראל מצד אחד ומפעל ההתנחלות מצד שני המונעים מישראל לעשות את הוויתורים הנדרשים. התפיסה הזו, שתכונה להלן תפיסת הנדל"ן, רואה בסכסוך מחלוקת שבטית על פיסת קרקע ושואבת את מושגיה מסכסוכים נדלנ"ים אחרים, כדוגמת הסכסוך ההיסטרי בין צרפת לגרמניה או בין רומניה להונגריה. בהתאם לתפיסה הנדל"נית הציבוריות הפלשתינית נתפסה ברובה ככזו שתסתפק במדינה עצמאית פלשתינית בגבולות 67 ושיש בין הפלשתינים כוחות חזקים מספיק לשאת את התהליך ולגבור על כל אופוזיציה פנימית.

 

אבל יש גם תפיסה אחרת הגורסת שהסכסוך אינו על זכות הפלשתינים למדינה אלא על זכותם של היהודים למדינה. לפי התפיסה הזו הסכסוך לא החל ב-1967 אלא עם הצהרת בלפור ב-1917. התפיסה הזו, שאינה חותכת את הסכסוך משל לא היה כאן אלא שלום נצחים לפני 1967 ולא מאמץ מרוכז להשמיד את הישוב היהודי, מספקת הסבר מדוע סירבו הפלשתינים בשיטתיות, לאורך כל תהליכי השלום השונים, למעלה ממאה במספר, להכיר בזכותם של היהודים למדינת לאום משלהם וויתרו אגב כך גם על מדינת לאום ערבית משלהם. היא גם מסבירה מדוע התעקשו הפלשתינים להנציח את בעיית הפליטים ובאותה התעקשות הם מכניסים את החלטת העצרת הכללית 194 מ-12/12/1948 המחליטה להחזיר את כל הפליטים לכפריהם, בכל נוסח העוסק בשלום בין הפלשתינים לישראל. נקרא לתפיסה הזו התפיסה המהותית.

 

בעוד הישראלים מגיעים למו"מ לשלום מתוך התפיסה הנדל"נית – הפלשתינים מנהלים את המו"מ מתוך התפיסה המהותית של הסכסוך. ישראל, מתוך התעלמות חוזרת ממהות הסכסוך, הנחילה את סוגיית הנדל"ן לקהילייה הבין לאומית שבה היא תמיד זו, שחששות הביטחון או אימת המתנחלים, מונעים ממנה הסדר. למעשה ישראל סייעה לשכנע את העולם שהסכסוך באמת נסב על זכותם של הפלשתינים למדינה, זכות שאין עליה חולק ושגם ישראל מכירה בה, ולא על זכותם של היהודים למדינה – זכות שיש עליה חולקים רבים. ברור שכאשר ישראל והפלשתינים נפגשים למו"מ הם מדברים מתוך תפיסת סכסוך שונה, בשפה שונה וחותרים למטרות שונות. מה הפלא שאין שם שפה משותפת להסדר יציב. ישראל חייבת, לא בגלל הפלשתינים אלא בגלל הקהילייה הבין לאומית, לחדד את המהות האמיתית של הסכסוך ולעצב מערכת מושגים בין לאומית סביב הסכסוך ההופכת אותו מסכסוך מדומה על נדל"ן לסכסוך מהותי על זכותם של היהודים למדינת לאום משלהם. הגיע הזמן שהקהילייה הבין לאומית תבקש הסבר ממצה מהפלשתינים באשר למהות הסכסוך שעיקרו – זכותם של היהודים למדינה משלהם. רק תובנה כזו יכולה לייצר פתרונות מוסכמים שיתכן ואינם פיתרונות קבע אלא הסדרי ביניים בלבד.