קחו את עזה

 

אלוף בן, הארץ, 2.6.10

 

"פרשת המשט" היא הזדמנות ראויה להשלים את ההתנתקות מרצועת עזה. הגיע הזמן לחתוך את שאריות הכיבוש, ולהניח את "חמאסטאן" לנפשה. הניסיון לשלוט בעזה מבחוץ, דרך התפריט ורשימות המכולת של תושביה, מטיל על ישראל כתם מוסרי כבד ומחריף את הבידוד הבינלאומי שלה. כל ישראלי צריך להתבייש ברשימת הסחורות של משרד הביטחון, שמתיר להכניס לעזה קינמון ודליי פלסטיק, אבל לא עציצים וכוסברה. הגיע הזמן למצוא לקצינים ולפקידים שעסוקים בעדכון הרשימה הזאת משימות חיוניות יותר.

 

איך זה יתבצע? ישראל תודיע לקהילה הבינלאומית שהיא מסירה מעצמה כל אחריות לתושבי עזה ולרווחתם. המעברים ייסגרו לחלוטין, ועזה תדאג לקבל אספקה ושירותים רפואיים דרך הגבול המצרי, או דרך הים. ייקבע תאריך יעד להפרדת רשתות המים והחשמל. הרצועה תוצא מ"מעטפת המכס", והשקל יחדל לשמש כמטבע החוקי שם. שידפיסו לעצמם כסף פלסטיני, עם דיוקנו של השייח יאסין.

 

ישראל תבהיר שהיא תפעיל את זכות ההגנה העצמית שלה, ותבדוק מטענים חשודים בלב ים כדי לסכל הברחת נשק. כך נוהגות גם מעצמות המערב, שעורכות חיפושים אחר רכיבי נשק גרעיני וטילים באוניות משא מסחריות. ואם יירו עלינו מעזה, נירה בחזרה כדי לפגוע. כבר הוכחנו שאפשר.

 

למציאות הזאת יש תקדים במהופך. עד לחתימת הסכם השלום עם מצרים, כל גבולות ישראל היו סגורים וחתומים. סחר החוץ של ישראל התנהל דרך נמלי הים והאוויר, וגם היום התנועה מהגבול היבשתי זניחה. זה לא נעים, אבל חוקי. למדינה ריבונית מותר לסגור את גבולותיה, בעיקר אם השכנים עוינים ושונאים. המצב שבו הגבול פתוח לסירוגין, לפי שיקול דעת שרירותי, אינו מקובל היום בעולם ונתפש כאכזריות בלתי נסבלת כלפי האוכלוסייה האזרחית שבצד הסגור.

 

אריאל שרון החליט לצאת מהרצועה לקו הירוק, וקיווה לקבל כך הכרה בינלאומית בסיום הכיבוש. אבל ישראל לא הצליחה להתנתק באמת. עוד לפני שהחמאס השתלט על עזה, ישראל התעקשה לשלוט בכניסה וביציאה ממנה. ואחרי שהחמאס זכה בבחירות הפלסטיניות, וגלעד שליט נחטף לעזה, הסגר והפיקוח רק התהדקו. כאילו ישראל התחרטה ברגע האחרון על ההתנתקות וביקשה לשמור בידיה עוד משהו קטן. עוד קמצוץ מעזה השנואה.

 

היום יש לסגר על עזה תכלית אסטרטגית מרובעת: לכפות על הפלסטינים איחוד מחודש בין הגדה והרצועה, תחת הנהגה ידידותית לישראל; להפעיל "מנופי לחץ" על החמאס למיתון ירי הרקטות וניסיונות הפיגוע נגד ישראל; לשמור על הפיקציה, כאילו הרשות הפלסטינית של מחמוד עבאס וסלאם פיאד עודנה הריבון החוקי בעזה, ולמנוע חיכוך עם מצרים, שחוששת מפתיחת גבולה עם הפלסטינים.

 

במבחן התוצאה, המדיניות הזאת מקבלת ציון בלתי מספיק. אמנם שיתוף הפעולה האסטרטגי עם מצרים התהדק, והחמאס מרוסן מאז "עופרת יצוקה", אבל שלטונו לא נחלש. עבאס ופיאד לא מפעילים את סמכותם בעזה.

 

לציבור הישראלי מספרים, שאיסור הכוסברה ודומיו נועדו "לעזור לגלעד שליט". אזכור שמו של השבוי, המתענה בכלא החמאס, מונע כל דיון רציני במדיניות הרצויה כלפי עזה. אבל זה ביטוי לחוסר מנהיגות ולפופוליזם. הממשלה מסתתרת מאחורי שליט ובני משפחתו, שנהנים בצדק מאהבת הציבור, במקום לחפש חלופה למצב הקיים.

 

מי שמתנגדים לקיומה של ישראל ימשיכו להיאבק נגדה ולרדוף אותה גם אם תתנער משארית אחריותה לעזה. שום התנתקות לא תשכנע אותם להשתנות. אבל לא הם קהל היעד של המדיניות הישראלית, אלא ממשלות המערב, שישראל זקוקה לתמיכתן ולקשרים המדיניים והכלכליים אתן. וממשלות המערב אומרות לה, הסירי את הסגר ושחררי את עזה. הפעולה הקטלנית נגד משט הסיוע רק העצימה את הקריאות האלה. זו ההזדמנות של ישראל. במקום להתנצח עם הקהילה הבינלאומית, צריך להגיד לה: אתם רוצים את עזה - בבקשה, קחו אותה.