קשקשת מסוכנת

 

בן דרור ימיני, מעריב, 7.9.04

 

 

מסמך אולגה רק מעמיק את הסכסוך הישראלי - פלשתיני. בן דרור ימיני משיב ליוזמי המסמך

 

ענת בילצקי ומיכאל (מיקדו) ורשבסקי זעמו על מאמר שפרסמתי בנוגע ל"מסמך אולגה" ("מדכאים בתחפושת אינטלקטואלית"), והגיבו במאמר התומך בזכות השיבה ("זכות השיבה כתשובה"). אניח בצד את ההבל הקשקשני. הוא לא ראוי לתגובה. לטובת הקוראים, אעסוק, אחת לאחת, רק בנקודות שאותן הם מעלים.

 

מדינה מצורעת: אכן, אם ישראל תוכרז למדינה מצורעת, זה יהיה בגלל הקבוצה הקטנה, האנטי-ציונית, ובעיקר אנטי-ישראלית, שאליה שייכים גם ישראלים.

 

ומדוע? משום שמדינות רבות מבצעות הפרות איומות נוראות של זכויות האדם. סעודיה, סוריה, רוסיה, סין, מצרים ועוד ועוד. יש בהן גם כאלה שבמבצעות רצח עם. סודן למשל. ישראל לא מבצעת אפילו אלפית אחת מהזוועות שמבצעות מדינות אחרות. אבל קבוצת הישראלים הזאת, שחלקה שולי בישראל, אך יש לה נפח אדיר בתקשורת המערבית, גורמת לניפוח אדיר של המקרה הישראלי. התוצאה: רוב המאמרים וההפגנות ברחבי העולם הם לא נגד הג'נוסייד בסודן, אלא נגד ישראל.החמאס וערפאת, אין ספק, שמחים על קיומם של הישראלים הללו. הם המכשיר הטוב ביותר בתהליך הארוך של הפיכת ישראל למצורעת.

 

הפרדה: אני תומך בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים. אבל, אוי לחוצפה, אני תומך גם בהגדרה עצמית של היהודים, במדינה דמוקרטית ויהודית. זה כנראה הפשע הגדול שלי. כך שאני חסיד ההפרדה. הקואליציה נגד הפרדה כוללת את מועצת יש"ע, החמאס, ערפאת והשמאל הסהרורי. אני לא שם.

 

זכות השיבה: הספקתי כבר לכתוב מאמר מפורט יותר בעניין הזה ("הקואליציה המוזרה של זכות השיבה"). זכותם של ורשבסקי ובילצקי להתעלם ממנו. הוא מספק את התשובות. אוסיף רק שבניגוד לטענה של הצמד, לא רק שזכות השיבה לא הוכרה כזכות יסוד, אלא בדיוק להפך. עשרות מיליונים הפכו לפליטים באירופה ובאסיה, לאחר מלחמת העולם השנייה. איש מהם לא קיבל זכות שיבה.

 

רק לפני כמה חודשים פרסם האו"ם את תוכניתו לקפריסין. וגם שם, לא הוכרה זכותם של הקפריסאים היוונים לחזור לחלק התורכי, למרות שהם גורשו בנסיבות שלא היתה בהן לא התגרות מצדם ולא הכרזת מלחמה.

 

למעלה ממאה וחמישים אלף פלסטינים כבר חתמו על מסמך אילון-נוסייבה, שכולל ויתור על זכות השיבה. אני עצוב על כך שיש בינינו ישראלים, שמטפחים את אשליית זכות השיבה, שרק מנציחה את הסבל הפלסטיני; והיא גם, כפי שכתב אחד מעוזריו של ערפאת: "הקלף המנצח לחיסול מדינת ישראל".

 

במטענים האדירים של השנאה כלפי ישראל, ברובם פרי של הסתה והטפה, בחלקם תוצאה של עוולות שאנו מבצעים, צריך להיות גם אידיוט וגם עיוור כדי להאמין בכך שעשרות אלפי אנשים, טעוני שנאה ומטופחי הסתה, יביאו ל"העשרה של חיינו ותרבותנו". המשפט הזה יתחרה בספר השיאים של גינס במחלקת הקשקשת הפוסט-מודרניסטית.

 

"הציונות אשמה"

 

ביקורת על הערבים: טענתי, שהשמאל הסהרורי, גם במסמך אולגה, מתעלם מהסרבנות הפלסטינית, מההסתה, מעידוד הטרור. מה פתאום, טענו השניים. אם מסמך אולגה היה עומד כאבן בודדת, ניחא. אלא שעיון בגישותיהם של בילצקי, ורשבסקי וחבריהם לשורת החותמים, מגלה שהללו הם חלק ממסכת מעוותת, שמטפחת את גישת "הציונות אשמה" ו"המערב אשם". יש ג'נוסייד בסודן? הציונים אשמים. יש מתקפת טרור בארה"ב? הציונות אשמה. יש דיכוי בסוריה? המערב אשם. לי נמאס מהקואליציה הזאת, שליברלים ערבים כותבים נגדה הרבה יותר ממני. שהרי בשם הפרדיגמה הזאת, אנשים כמו בילצקי וורשבסקי מספקים ניירות עמדה, שמאומצים בשמחה על ידי מחלקת התעמולה של אל-קעידה.

 

"מקארתיזם": השניים מאשימים אותי במקארתיזם. ומדוע? משום שבתגובה לפניות רבות, הבהרתי לפונים שאם יש להם משהו קונקרטי, על פעילות אנטי-ישראלית, אשמח לדעת. אני עושה בדיוק את תפקידי העיתונאי. אלא שורשבסקי ובילצקי לא רוצים שמישהו ידע. הרי הם לא טוענים שיש אחוז אחד של שקר בדברים שפרסמתי, על הפצת הארס נגד ישראל של מסיתים מהאקדמיה הישראלית. כל מה שהם מבקשים הוא, למנוע ממני את פרסום הדברים. אז מיהו המקארתיסט? מי שמבקש לחשוף את הפצת הארס, או שמא מי שמבקש להשתיק את החשיפה?

 

לסיום, משהו אישי. את תגובתו פתח הצמד בטענה הקשה ש"מסמך אולגה דרך כנראה על יבלת רגישה". הם צודקים. ויש לי חדשות לאנשי הצמד הזה: כל נושא שאני כותב עליו מרגש אותי. אני לא רק עיתונאי. היום שבו אפסיק להתרגש, יהיה היום בו אפסיק לכתוב.

 

אני לא רק מתרגש. אני גם נחרד מהעובדה שיש בתוכנו אנשים שמנציחים את הסבל, שמעמיקים את הסכסוך, שמטפחים את האיבה. מימין או משמאל. ואם זה מורגש בכתיבה – בשבילי זו רק מחמאה.