היפרדות עכשיו, או, מדינה דו-לאומית (כבר) מחר

 

חיימי שניידר, "על צד שמאל" גיליון 121, 18.9.08

 

ניצחון 67 שיכר ובלבל אותנו.

בשישה ימים ריסקנו את גבולותיה של מדינת ישראל ומאז, משך 41 שנים ועד היום, לא ידענו לעצבם מחדש.

מאז, טשטשנו את ההבדל בין המרחב האזרחי שמחייב גבולות ברורים המאפשרים לנו קיום מדינה יהודית דמוקרטית, לבין המרחב הביטחוני חסר הגבולות שהוא מעטפת מגן בו פועלת ישראל על פי הצרכים המשתנים ועל פי יכולותיה, כדי להגן על אזרחיה ועל קיומה.

העצמנו והכלנו את המרחב האזרחי אל תוך המרחב הביטחוני, עד כדי כך שהמציאות הדמוגרפית המתהווה בשטח שממערב לירדן מעמידה בסיכון עכשווי את זהותנו הלאומית.

 

רוב רובו של הציבור הישראלי השלים עם פרידה אפשרית מרוב שטחי יהודה ושומרון.

לכולם ברורה האלטרנטיבה המאיימת של מדינה דו-לאומית.

לקחי מלחמת לבנון השנייה, לקחי פינוי גוש קטיף והמציאות העזתית מכוונים אותנו, לכאורה, אל הפתרון האופטימלי של היפרדות (רק) בהסכם.

 

על מדף השנים האחרונות הצטברו ומעלות אבק, יותר מתכנית שלום אחת לסיום המאבק על חלוקת הארץ. המכנה המשותף שלהן: כולן "תכניות 80:20". דהיינו, כ-80% משטחי א"י למדינה היהודית, כ-20% משטחי א"י למדינת פלסטין.

ברגע של אמת, רוב הציבור הישראלי יסכים לקבל את אחת מתכניות השלום הללו.

ממש לא בטוח כי ברגע כזה, אם יגיע, יסתפקו הפלסטינים בכ-20% משטחי א"י המערבית, יוותרו על חלום "השיבה" ועוד לא דיברנו על ירושלים.

 

אין לדעת מתי ואם תהיה הבשלה לאומית בצד הפלסטיני להסכמה להסדר על בסיס תכניות ה-80:20.

הציבור הישראלי חייב להניח כי מציאות של אי הסכמה שמובילה לעימותים אלימים בעתיד תימשך לפרק זמן בלתי נצפה.

בפרט כשאי ההסכמה משרתת אינטרסים איסלמיים קיצוניים שמונחים ומגובים ע"י טהרן ושלוחותיה.

 

בהיעדר יכולת להגיע להסכמים, חייבת ישראל להשתמש בדרכים אחרות כדי להגדיר את הגבולות ההכרחיים למרחב האזרחי שיאפשר קיום של מדינה יהודית דמוקרטית. גם אם גבולות אלו אינם סופיים ואינם אופטימאליים.

 

אסור לנו להיגרר למציאות בה ישראל הופכת בעל כורכה למדינה דו-לאומית.

זוהי היא סכנה קיומית אמיתית, שעוצמתה גדלה כול יום בו היכולת להיפרד מתרחקת מאיתנו.

 

ישראל צריכה להמשיך למצות את הסיכוי להסדר שיושג במו"מ עם הפלסטינים, אך עליה לקבוע מסגרת זמנים לתהליך זה. אם נגיע למסקנה שהליך המו"מ מיצה עצמו, צריכה ישראל להחליט על היפרדות יזומה תוך שהיא משאירה פתח להמשך מו"מ. גישה כזאת מחייבת אותנו, כבר היום, לתכנון לאומי לשם היפרדות יזומה ובלתי מותנית.

תכנון לאומי שיתמוך בכול מקרה במאמצי המו"מ מאחר וממילא במסגרת הסדר קבע, תיפרד ישראל ממרבית שטחי יהודה ושומרון.

 

בהיפרדות יזומה ללא הסכם תיערך ישראל על קו גבול חדש, על בסיס התוואי של גדר הביטחון, אשר יספח את גושי ההתיישבות הגדולים. רובו של הקו יוגדר כגבול סופי, ומקצתו (אזור ירושלים ובקעת הירדן) כזמני.

קו הגבול ישורטט על פי מציאות דמוגרפית שמשמרת את הרוב היהודי כך שמדינת ישראל תוכל להגשים את חזונה ו"תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" (מתוך מגילת העצמאות).

 

כול עוד אין הסכם, תשמור ישראל בידיה את האחריות הביטחונית בשטחים המפונים, תוך שהיא בודקת אפשרות לשילוב מעורבות בינלאומית באחריות זו.

 

בשלב התכנון הלאומי להיפרדות, תוכן תוכנית מקיפה וכוללת, הלוקחת בחשבון את לקחי פינוי המתיישבים מרצועת עזה וצפון השומרון, מאפשרת פינוי אשר ישמור על כבוד האדם, תוך יצירת בסיס קהילתי כלכלי ותעסוקתי למפונים, וכן תמריצים שיתמכו בכך.

יעדי ההתיישבות המחודשת יתוכננו כפתרונות מדף איכותיים שיאפשרו למתיישבים המפונים התיישבות קהילתית של בהתאם לצרכיהם הקהילתיים והאידיאולוגיים.

במסגרת פתרונות המדף יש לכלול גם פתרונות זמניים וסבירים לשיכון המתיישבים המפונים במהלך תקופת הבנייה והפיתוח הראשוני של יישובי הקבע הסופיים.

 

הפתרונות יגזרו מתכנית שכבר אושרה על ידי ממשלת ישראל – "ישראל 2020".

במסגרת יישום תכנית "ישראל 2020" מחויבת הממשלה להציע פתרונות התיישבותיים לכ-3 מיליון איש, שאמורים להתווסף לאוכלוסייתה עד שנת היעד. רוב הפתרונות על פי התכנית, נמצאים במרחבי הנגב והגליל.

 

דהיינו, הכנת פתרונות המדף צריכה ויכולה להיות חלק ממשימה לאומית שממשלת ישראל בכל מקרה מחויבת לה!

במקביל יוצע למתיישבים פיתרון חלופי של פיצוי כספי ישיר נדיב והוגן, שיאפשר למפונה שירצה בכך, לבנות את המשך חייו במקום ובצורה שבהם יבחר ללא התערבות-מחויבות ממשלתית נוספת.

שעון החול של המדינה היהודית דמוקרטית הולך ואוזל.

אם לא תמצא ישראל את הדרך להיפרד מן הפלסטינים, בדרך של הסכם או הסדר או בדרך יזומה, כבר בשנים הקרובות, יכפה עליה נגד רצון רוב אזרחיה, להפוך למדינה דו-לאומית.

היערכות לאומית להיפרדות עכשיו - היא צו השעה.

איפה היא המנהיגות, האחראית והאמיצה, שתתעלה מעל למציאות הפוליטית ותקדם את המהלך הלאומי ההכרחי הזה?

 

*הכותב פעיל בקבוצות התומכות בהיפרדות