הבו לנו גבול

 

אלוף בן, הארץ, 8.9.10

 

לשיחות הישירות שהושקו בפסגת וושינגטון צריכה להיות מטרה אחת: קביעת הגבול בין ישראל למדינה הפלסטינית שתקום בגדה המערבית. ישראל זקוקה לגבול, שיתחום אותה במרחב הגיאוגרפי, ינרמל את מעמדה הבינלאומי, ישים קץ למחלוקת על ההתנחלויות ויחזק את ההסכמה הפנימית. זו משימת חייו של בנימין נתניהו. אם יצליח בה, יצדיק את חזרתו לשלטון וייכנס להיסטוריה כמנהיג מעצב.

 

נתניהו ממוקד עכשיו בערוץ הפלסטיני. את פגישתו הראשונה עם הנשיא ברק אובמה, לפני יותר משנה, הקדיש נתניהו כמעט במלואה לאיום האיראני. הפלסטינים הוזכרו רק בשוליים. בשתי פגישותיהם האחרונות התהפך סדר היום, לפי מקורות אמריקאיים. רוב הזמן הוקדש לתהליך המדיני עם הפלסטינים, ואיראן נדחקה הצדה.

 

מבחינת נתניהו, ההסדר שהוא רוקם עם הנשיא מחמוד עבאס נועד לאזן בין שני אינטרסים של ישראל: רצונה שלא לכלול בתוכה את התושבים הפלסטינים בגדה המערבית ולא לשלוט בהם, ושמירת יכולתה להגן על עצמה. הפלסטינים יקבלו ריבונות, וייתנו לישראל ביטחון. זו העסקה שנתניהו מציע להם, עטופה בהצהרות על "סיום הסכסוך".

 

סיום הסכסוך הוא יעד נשגב, אבל נתניהו ועבאס לא יצליחו להשיגו. לא מפני שהם מנהיגים גרועים, או מפני שהם רוצים להמשיך בסכסוך, אלא מפני שסיומו אינו תלוי בהם. שום חתימה שלהם לא תעלים את הנרטיבים הסותרים של שני העמים, שכל אחד מהם רואה בעצמו קורבן וביריבו פולש לא רצוי. אי אפשר להתפשר על האתוס הלאומי בהינף עט, ואין היום סיכוי לגבש נרטיב ישראלי-פלסטיני משותף. אם המשא ומתן יתמקד בשאלה מי הצודק ומי הרשע, ומי היה כאן קודם, אפשר לוותר עליו מראש.

 

את השאלות הנרטיביות צריך להשאיר להיסטוריונים, למחנכים וליוצרי התרבות. המדינאים צריכים להתמקד בחיים המעשיים, ולהשיג הסכמה על הגבול העתידי בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, ועל סידורי הביטחון שישררו לאורכו ויבטיחו את יציבותו. גבול שיבהיר איפה נגמרת ישראל ואיפה מתחילה פלסטין. איפה אנחנו ואיפה הם.

 

לישראל יש גבולות מוכרים משני סוגים: גבולות השלום עם מצרים וירדן, וגבולות ההרתעה עם סוריה, לבנון ורצועת עזה. בגדה ובמזרח ירושלים אין גבול ברור, רק הסדרי הפרדה מקומיים - חומות וגדרות, מחסומים וכבישים נפרדים - ומאמץ בלתי פוסק לקבוע עובדות בשטח ולדחוק את הצד השני. במובנים רבים, יחסי ישראל עם "חמאסטאן" בעזה מוסדרים טוב יותר מהיחסים עם הרשות של עבאס בגדה, שעמה מתנהל שיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי בצל יריבות מדינית. ההתנתקות מעזה יצרה גבול ברור, וכל אחד יודע איפה מסתיימת השליטה הישראלית ומתחילה ריבונות החמאס. מי שמנסה לחצות את הקו מסתכן בחייו, והצד שיורה מעבר לגבול יודע שיירו עליו בחזרה. הנה גרסה פשוטה של "ריבונות תמורת ביטחון".

 

הגבול לא מבטיח מעצמו את השקט. ישראל הותקפה מעבר לגבולותיה המוסכמים ופלשה לכל המדינות השכנות. אבל הגבול מחולל פלאים להסכמה הפנימית. במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה" צה"ל חזר לשטחים שישראל פינתה בנסיגות החד-צדדיות - ויצא בחזרה. לא התקיים דיון רציני באפשרות לכבוש מחדש את רצועת הביטחון בדרום לבנון, או להקים מחדש את גוש קטיף.

 

זו תהיה גם התוצאה של קביעת גבול חדש במזרח. כל ישראלי יידע איפה הוא חי ואיפה לא, וייפסק המאמץ לחטוף עוד דונם ועוד גבעה ועוד סימטה. נתניהו מדבר על "רעיונות חדשים", שיבואו במקום ההפרדה המוחלטת ופינוי כל המתנחלים מהשטח שיימסר לפלסטין. אלו אשליות. כל הסדר שלא יהיה הרמטי, וישאיר פתחים למאבקי שליטה וקרקעות, רק יוביל לעימות נוסף. כך קרה בשטחים המפורזים בצפון, לפני מלחמת ששת הימים, וכך קורה היום בגדה ובירושלים. נתניהו צריך להשיג את ההסדר הכי טוב ואז לחתוך. זה יכאב, אבל יעשה סדר בחיינו.