היפרדות מהפלסטינים – והשמאל

 

חיימי שניידר, נתניה, 2.6.09

 

הדיאגנוזה של השמאל ניצחה. רוב הציבור היהודי בישראל הפנים ויודע שהמשך השליטה על מיליוני פלסטינים "לא טובה ליהודים" - מסוכנת למדינה. הפרוגנוזה של השמאל - ממשיכה להפסיד. רוב הציבור היהודי בישראל לא מאמין בשמאל, בהצעותיו ובדרכיו להביא להפסקת השליטה על מיליוני הפלסטינים. שלום עכשיו? למעלה מ-40 שנה מאז יוני 67'? די!

 

זה לא הציבור שטועה. זה השמאל. השמאל מקובע, נאמן למשנתו ולמאמץ הסיזיפי להיות תמונת הראי של הימין, כאשר הדמות הנשקפת של המציאות העכשווית והעתיד שכבר כאן - השתנתה.

 

במאבק על דמותה של ישראל צריך השמאל לבחור בין "מדינה דמוקרטית" לבין "מדינה יהודית דמוקרטית".

 

במאבק על דמותה של ישראל צריך הימין לבחור בין "מדינה יהודית" לבין "מדינה יהודית דמוקרטית".

 

רוב תומכי השמאל והימין כבר יודעים כי היעוד הלאומי של "המדינה היהודית דמוקרטית" עובר דרך היפרדות מן הפלסטינים, כתנאי הכרחי להבטחת קיומה של ישראל. ידיעה שעד כה לא הובילה למעשה.

 

הבחירה ב"מדינה יהודית דמוקרטית" הייתה אמורה להביא לשינוי בדפוסי חשיבה ופעילות, אבל אנשי השמאל מתעקשים לבזבז עצמם בשידור חוזר, וחוזר...

 

השמאל, נאמן להתחייבותו ההיסטורית מאתמול ל"שלום עכשיו", טועה אסטרטגית כאשר הוא מטיל יהבו על דרך השלום כאחת ויחידה שאין בלתה. אין ספק – השלום, במידה והוא אפשרי במגבלות קוים אדומים של צרכי ביטחון ושלילת זכות השיבה, הוא הדרך הטובה מכול דרך אחרת. המציאות מוכיחה כי הסתמכות בלעדית על דרך אחת מאפשרת לקיצונים בשני הצדדים לחבל בה, עד כדי הפיכתה לדרך ללא מוצא. לפחות עד עתה.

 

"המדינה היהודית דמוקרטית" זקוקה לדרכים נוספות, שהגשמת אחת מהן - הרלוונטית יותר ומעשית בזמן אמת תביא למציאות של מדינה בעלת גבולות ברורים, שבהם רוב יהודי משמעותי לדורות, תוך שמירה על בטחון אזרחיה.

 

ישראל חייבת להתקדם בערוצים מקבילים: גם מול הפלסטינים, גם מול היוזמה הערבית, גם מול הסורים – בכול ערוץ שיש בו סיכוי להתקדמות.

 

במקביל, וללא שהות, ישראל חייבת להתחיל בהיערכות לאומית, אזרחית וביטחונית, להיפרדות מן הפלסטינים. היערכות שמפיקה לקחים מפינוי לבנון וממלחמת לבנון השנייה; נותנת פתרונות לפינוי, בעת הצורך, בתכנון לאומי ארוך טווח; ומונעת חזרה על הכישלון של יישוב מפוני גוש קטיף. היערכות שמפרידה בין המרחב האזרחי של ישראל למרחב הביטחוני שלה: האזרחי דורש גבולות גיאוגרפיים ברורים בין הירדן לים. הביטחוני חסר גבולות, פועל יוצא של המחויבות של המדינה לשלום אזרחיה. היערכות שמבינה כי להיפרדות האזרחית ולהיפרדות הביטחונית יש תנאי-סף שונים, ולפיכך ייתכן שיתבצעו בצירי זמן שונים.

 

אם בתום ההיערכות הלאומית להיפרדות (כ-3 שנים, לתפישתנו) לא תהיה התקדמות משמעותית בערוצי ההידברות, תצטרך ישראל לשקול פעולה יזומה להיפרדות מן הפלסטינים גם ללא הסכם, תוך שהיא מגייסת תמיכה אמריקאית ואירופית, ואיננה מוותרת על המשך רצונה להגעה להסכם על בסיס הקווים האדומים והידועים.

 

אי היערכות להיפרדות טומנת בחובה את זרעי הכישלון של כול הסכם עתידי!

 

המדינה היהודית דמוקרטית חייבת להיפרד, בשנים הקרובות, ממיליוני הפלסטינים שצרפה אליה מאז 67', ולפני שהיותה בפועל מדינה דו-לאומית - תהיה למציאות בלתי הפיכה.

 

המשך אי היפרדות מבטל את רעיון המדינה היהודית דמוקרטית, ומשאיר לנו רק מאבק מר בין "מדינת אפרטהייד יהודית" לבין "מדינה דמוקרטית – מדינת כל אזרחיה".

 

השמאל הציוני - בקיבעונו ובחוסר יכולתו לשתף פעולה עם הימין הציוני לקידום החזון המשותף, מאפשר לקבוצות המיעוט הפוסט-ציוניות-משיחיות, להוביל בפועל שתי זהויות חסרות סיכוי להמשך קיומה של ישראל, המבטיחות מסלול התרסקות לאומי אלים ועקוב מדם.

 

חיימי שניידר - אדריכל, פעיל בתנועות להיפרדות