גנרלים טועים

 

דן מרגלית, מעריב, 7.6.05

 

דן מרגלית חושב שיעלון טועה ודווקא הפרדה היא הדרך הנכונה.

 

החזות הקשה, שעולה מראייתו של משה (בוגי) יעלון את החזית הפלשתינית, ראויה לעיון מעמיק. למעשה, הסביר הרמטכ"ל היוצא לארי שביט מהארץ כי לנצח תאכל חרב. דעתו רבת חשיבות. יושרה מדריכה את האיש, שניהל בהצלחה את הצד הצבאי של המלחמה בטרור הפלשתיני. בעוד כמה ימים יעניק גם שותפו להישג, ראש השב"כ הפורש אבי דיכטר, סדרת ראיונות בתקשורת, והדעת נותנת כי בנושאים מרכזיים תהיה הערכתם זהה.

 

עם זאת, חוות דעתו המקצועית של הרמטכ"ל אינה תורה למשה מסיני. לכל היותר, זו תורה למשה מגרופית. זכור כי במשך שנים חיוו הרמטכ"לים אמנון ליפקין-שחק ושאול מופז את דעתם המקצועית, כי טרם בשלו התנאים ליציאת צה"ל מלבנון. עמדתם המוסמכת, בשם מערכת הביטחון, גרמה לבנימין נתניהו וליצחק מרדכי לוותר על נטיית ליבם לסגת מארץ הארזים. סביר להניח שהם מצטערים.

 

אהוד ברק כפה את דעתו על כל קציני המטכ"ל, למעט גיורא איילנד, שהצטרף לעמדתו. לפני שבוע הסביר ראש אגף המודיעין בדימוס, עמוס מלכא, כי המטכ"ל לא הבין את תבונת הצעד ואת עוצמת העוגנים המדיניים, שהשיג ברק בהסכמו עם האו"ם בסוגיית הנסיגה מלבנון. בוגי גם היה שם. הערכת מערכת הביטחון אינה ערובה למסקנה נכונה.

 

ככל שהצטיין בריסון האינתיפאדה והורדת להבותיה, רשומה לחובתו של בוגי שגיאת ההסתייגות מגדר ההפרדה; וככל שראה עד כמה היא יעילה ברצועת עזה - וגם היא נכפתה על-ידי אלוף הפיקוד, מתן וילנאי, על אפו וחמתו של שאר הממסד הביטחוני - לא השכיל לתמוך במתיחתה בגדה המערבית.

 

אין זאת אומרת כי הוא שוגה בראייתו הפסימית, שהפלשתינים עדיין חותרים למימוש זכות השיבה. אבל הניסיון מלמד כי אינו קבלן להערכות מדויקות מלאות. אמנם אפשר לקבל את דעתו, כי ישראל צריכה ללמד את בניה כי נולדו לתוך חברה במאבק ולשלול את כינון המדינה הפלשתינית, אבל ניתן לבדוק גם חלופות אחרות.

 

מפני שגם אם יעלון קולע למטרה ואין שותף-שכן בתום-לב ממזרח לישראל; וגם אם נגזר על ישראל להתקיים כחברה במאבק לעוד שנות דור - המסקנה כי הקמת פלשתין חותרת תחת קיום המדינה היהודית אינה האחת והיחידה והבלתי נמנעת.

 

קודם כל, מפני שבוגי חייב לתאר מה יקרה אם ישראל תמנע את כינון פלשתין. כיצד תיראה האינתיפאדה הבאה? מה יהיה על החרם הכל-עולמי שיושת על ישראל? איזה שבר פנימי צפוי בארץ כתוצאה מאובדן התקווה? ויותר מכל, עוד 38 שנים כאלה וישראל תיהפך למדינה דו-לאומית. אז לא יימצא כבר מי שיטען, כיעלון, כי הפתרון של שתי מדינות לשני עמים הזוי. שכן לא יהיה מי שיוכל לממש פתרון כזה גם אם ייחל לו.

 

קיימת אפשרות, שישראל לא תמצא שותף פלשתיני למשא ומתן, ותיאלץ לקבוע לעצמה את גבולותיה המזרחיים בניגוד לרצון שכניה, ועימם רוב העולם. ספק אם הדבר בר-ביצוע. אך גם מי שמניח, לצורך "משחק המלחמה", כי הדבר אפשרי - מה יתרחש מעבר לגדר ההפרדה, מאחרי הגבול שישראל סימנה לעצמה? מה עדיף? חמאס-לאנד או אש"ף-לאנד?

 

אם גם בוגי מבין כי השליטה הישראלית בכל יהודה ושומרון לא תתאפשר עקב התערבות העולם; וגרוע מזה - שאם תימשך תמוסס כליל את הזהות היהודית של ישראל - כי אז חרף ההנחה, שהפלשתינים חותרים לחזור ליפו, עדיף לנו כי הם ינהלו את מדינתם כממשלה תקינה, ולא ככנופיות של מחבלים וטרוריסטים ופושעים, שישלטו בשטחים בלי ריבונות.

 

אומה רודפת שלום חייבת במהלך ההיסטוריה לשבת על כידוניה, וגם להפעילם תוך התבצרות מאחורי גדר מגן, אבל לחוש נכונות לדון בכל מהלך להורדת רמת האלימות, החל בצעד חד-צדדי באין ברירה, ודרך הסכם אוסלו וקמפ-דייוויד-2000, והסכם ז'נבה ומפת הדרכים. כל אחת מהאפשרויות האלה עדיפה על התסריט של יעלון, ויותר מזה: כל אחת נושאת בחובה סיכוי לתקן את החזון של יעלון, גם אם נכון לעכשיו היא ההתבוננות הסבירה ביותר במציאות המדינית.