גדר טובה, גדר רעה

 

דניאל בן סימון, הארץ, 21.3.03

 

בעיני הציבור היהודי מצטיירת גדר ההפרדה כמרגוע ביטחוני; הפלשתינאים תושבי זיתא והכפרים הסמוכים רואים בה גדר הרעבה. לדבריהם, לא ירחק היום ופועלים פלשתינאים יחרפו את נפשם כדי לפרוץ אותה

 

 

מדי בוקר בבוקרו קמים תושבי הכפר ג'ת ומגלים שהעבודות בעיצומן, שהגדר האימתנית והשנואה נמצאת בשלבי הקמתה הסופיים. אחדים מהם מתפללים, ואף מפנטזים בקול רם, שיקרה נס והעבודות ייפסקו. אלא שהחלום היהודי, ובייחוד הצורך הביטחוני שעוטף אותו, שונים. בחודשים האחרונים הוגבר קצב העבודות והכלים הכבדים הופכים את האדמה ללא הפוגה.

 

כשתושלם, תפריד הגדר בין תושבי ג'ת ובין שכניהם מהכפר זיתא הצמוד. בקטעים מסוימים רק עשרות מטרים מפרידים בין שני הכפרים השוכנים משני צדי הדרך שמחברת בין טול כרם בדרום לבקה אל-גרבייה בצפון. התוואי שעליו מוקמת הגדר הטיל את זיתא אל הצד הפלשתיני והותיר את ג'ת בשטח השיפוט הישראלי.

 

מעבר לא חוקי לכפר זיתא. "עדיף למות מאשר לראות

 את הילדים שלך מתים מרעב", אמר מוחמד

תצלומים: אלכס ליבק

 

במקור השתייכו תושבי ג'ת ותושבי זיתא למשפחה מורחבת גדולה. חלוקה טריטוריאלית שרירותית, שבוצעה עם הקמת המדינה, "חתכה" את השטח לשניים וחרצה את גורלה של החמולה הגדולה. חלקה הסתפח לירדן, חלקה לישראל. עם כיבוש הגדה ב-1967 שבה זיתא לידיים ישראליות ותושביה הפלשתינאים הוציאו את לחמם בישראל. עתה שוב מוצאים עצמם התושבים מעברה השני של הגדר. בקרוב, כאשר תושלם הקמתה, יורשו להיכנס לשטח הישראלי רק דרך נקודת מעבר צבאית, ורק כשבידם האישורים הנכונים.

 

התוואי של גדר ההפרדה. האדמות והחממות נותרו בשטח הישראלי

 

הם יזדקקו לאישורים הללו. כשנקבע תוואי ההפרדה גילו תושבי זיתא שלא רק כפרם נותר מעברו האחר של הגדר. גם אדמותיהם וחממותיהם נותרו בשטח הישראלי. אם ירצו להמשיך ולעבד אותן, יצטרכו להתייצב מדי בוקר ליד נקודת המעבר.

 

התושבים בג'ת מאוחדים בדעתם בכל הנוגע לגדר. הם מבינים שהיא נועדה לחזק את תחושת הביטחון הרופפת של הישראלים, אך בטוחים שהיא תביא פורענויות ואסונות בצד הפלשתיני. הם ושכניהם, משוכנעים שם, ישלמו את מחירה של ההפרדה בין שני העמים.

 

"יש לי פועלים מהשטחים שבאים לעבוד אצלי כל יום", סיפר נדאב, חקלאי מג'ת, "הם חיים מ-60 שקל ליום ומפרנסים את כל המשפחה שלהם עם מה שאני נותן להם. עכשיו הם לא יוכלו לעבוד אצלי והם ימותו מרעב. אם תיתן לבן שלך שקל או שאני אתן לבן שלי שקל, הבן שלך והבן שלי יזרקו אותו. אבל בשטחים שקל זה שקל. פעם הייתי אצל אחד הסוחרים שלי בשטחים. נכנסו ארבעת הילדים שלו והוא נתן לאחד הילדים שקל אחד ואמר לו שזה בשבילו ובשביל האחים שלו".

 

זעמם של תושבי ג'ת גבר כשגילו שתוואי ההפרדה נקבע בלא שנועצו עמם. כפרים שלמים נותרו בצד האחר ואדמות הופקעו בלא ניד עפעף. היו פעמים ששקלו למחות או לחסום כביש, להשמיע זעקה. אך הזיכרונות מאירועי אוקטובר 2000 הותירו את המחאה עקרה. "לא תמצא בן אדם אחד אצלנו שיעז לצאת לרחוב", הודה ואתד, בעל מסעדה מג'ת, "אנשים פוחדים שמשמר הגבול יחסל אותם. ראינו איך חיסלו את 13 החברים באוקטובר. ראמי ע'רה מג'ת נרצח גם הוא באותן מהומות. האמת היא שאנחנו פוחדים. אנחנו יודעים שהגדר הזאת היא סוג מסוים של כיבוש, כי הפקיעו מהכפרים הפלשתיניים כמעט 50 אלף דונם, ואף אחד לא קם. כל החיים שלנו השתנו כי אצלכם מוכנים לעשות הכול בתירוץ של ביטחון".

 

אילו היו משוכנעים שהגדר תספק את הביטחון הדרוש ליהודים, היו באים על סיפוקם. אך יושבי המסעדה של ואתד, שבאו לשתות קפה של בוקר, בטוחים שהגדר רק תגביר את הסכנה. "לצערי, היא לא תיתן ביטחון בכלל", אמר מוחמד, קבלן בנייה, "אבל מבחינה נפשית היא תרגיע את היהודים. אבל למה אתם לא חושבים על מה שיקרה למסכנים שגרים בשטחים. הגדר תרעיב אותם. אי אפשר לחזור הביתה ולהגיד לילדים שאין מה לאכול. עדיף למות מאשר לראות את הילדים שלך מתים מרעב. אני רואה פועלים פלשתינאים שעוברים כל יום לשטח של ישראל ולא אכפת להם שמשמר הגבול יירה עליהם, כי הם מעדיפים למות מאשר לחזור הביתה בידיים ריקות".

 

זו הסיבה שהגדר הזאת, שמצטיירת בעיני הציבור היהודי כמרגוע ביטחוני, נתפשת בעיני הערבים כגדר הרעבה. לדבריהם, לא ירחק היום ופועלים פלשתינאים יחרפו את נפשם כדי לפרוץ אותה. כבר עתה, עוד לפני שהוקמה, הוצבו מחסומים שמונעים מהפלשתינאים לעבור לצד הישראלי. ולמרות נוכחותם המוגברת של אנשי הביטחון ומגדלי השמירה, ממשיכים אלפי פלשתינאים לעבור לצד הישראלי. בשעת בוקר מתייצבים עשרות כלי רכב ישראליים באחת מנקודות המעבר, כדי לאסוף אותם. הפועלים מצאו להם נתיבי מילוט והם עוברים דרכם בבוקר ושבים באותה דרך בתום יום העבודה.

 

"זה נורמלי שיבואו לעבוד בישראל", הסביר פארס, שעובד במלון בנתניה. בעודו מדבר חצו עשרות פלשתינאים את הכביש באין מפריע ופנו לעבר המעביד הישראלי שהמתין להם על אם הדרך. "כאשר בן אדם רעב, הוא יעשה הכל כדי להביא אוכל הביתה. הגדר שתקום היא רעה ליהודים ורעה לערבים. אנחנו חושבים שהגדר היא מעצר קולקטיווי. הבן אדם לא יכול לצאת לעבוד ומה יקרה? הוא יקבל דיכאון ודיכאון מה נותן לו? שיגעון. ושיגעון מה נותן לו? כל מיני מחשבות על התאבדות".

 

המסעדה של ואתד משמשת מקום מפגש לתושבים הערבים בסביבה, מקום שהם יכולים להחליף בו דעות. השבוע נדחקה הדאגה על גדר ההפרדה לקרן פינה. שיחת היום היתה מסכת האיומים על משטרו של סדאם חוסיין. בפנים נפולות הציצו הנוכחים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" והתעכבו על העמודים שהציגו את ארסנל כלי המלחמה העומד לרשותם של האמריקאים. כשדיברו על עיראק, היה קשה שלא להבחין בזיק שהתגנב לעיניהם וחשף תמהיל של הערצה וסגידה לרודן העיראקי ולכוח העמידה שהפגין מול מה שכינו "האימפריאליזם האמריקאי".

 

המחשבה על מלחמה דיכדכה אותם. הם בטוחים בחוסר צדקתה ומוכנים להישבע שהאמריקאים פועלים כדי לשים את ידיהם על בארות הנפט השופעות על אדמת עיראק. יותר מכל חששו היושבים מהברית הנסתרת שכרתו הנשיא ג'ורג' בוש וראש הממשלה אריאל שרון, שמטרתה לשנות את סדרי הכוחות במזרח התיכון. הם דיברו כאילו היו שותפי סוד ב"מזימותיו" של שרון לנצל את שעת הכושר של מיגור משטרו של סדאם כדי לסלק מאות אלפי פלשתינאים מהשטחים, להכות את החיזבאללה מכה ניצחת, לתקוף את הצבא הסורי ולכונן סדר חדש באזור. כל מי שהעז לחשוב אחרת, הואשם בנאיוויות.

 

ורק אחד מהם האמין שמעז ייצא מתוק, ואולי תנוצל המלחמה כדי לזעזע את העולם הערבי המושחת ותחלק מחדש את הנכסים הרבים החבויים בארמונותיהם של השליטים הערבים. "אינשאללה, סדאם יילך ואולי זה גם יביא שלום בין היהודים לערבים", ייחל.

 

הפרדה שרירותית

 

לפני כשנה פתח ג'נאם דיאב עיתון וגילה לתדהמתו שארבעת היישובים שהוא עומד בראשם פוצלו על ידי גדר ההפרדה העתידה לקום במקום. הוא הביט בתצלום האווירי ולא האמין למראה עיניו. שניים מיישוביו - מארג'ה ואיבטאן - הוצבו מאחורי הגדר בשטח הפלשתיני והשניים האחרים, ימה וביר-א-סיכה, נותרו לפני הגדר, בשטח הישראלי.

 

"צילצלתי לכל מי שאני מכיר במוסדות הישראליים והרמתי צעקה גדולה", נזכר דיאב המשמש ראש מועצת זמר, שמאגדת את ארבעת היישובים. בעבר השתייכו הארבעה למועצה אזורית עמק חפר, עד שב-1988 חוברו ליחידה אורבנית תחת רשות מקומית אחת, זמר שמה. ועדת השמות של משרד הפנים התעקשה על שם בעל צליל עברי, התושבים התנגדו בדיוק מהסיבה הזאת. לבסוף, אחרי מאבקים עזים, הוסכם על "זמר" על שם ואדי זומר החוצץ בין ארבעת הכפרים לבין טול כרם הסמוכה.

 

אחרי שכמעט נואש, פנה דיאב ללשכת שר הביטחון והצליח לשנות את תוואי ההפרדה. "אמרתי לבן אליעזר, השתגעתם? ככה עושים לי? פואד אמר לי שיבדוק ואחרי כמה שבועות קיבלתי מכתב רשמי שבו הודיעו לי שהפרסומים בעיתונים אינם נכונים וארבעת הכפרים שלי לא יופרדו".

הכפרים אמנם יישארו יחד, אך גדר ההפרדה תעבור עשרות מטרים בלבד מהבתים של איבטאן, כפר מגוריו של ראש המועצה. בראשונה מאז 1967, ייאלצו תושבי זמר להתנתק משכניהם ממזרח, רבים מהם בני משפחה. עד לאינתיפאדה נהגו לעבור זה אצל זה כמו היו שכנים לכל דבר. לא עוד. מעתה מי שינסה לפרוץ את הגדר, יתחשמל או שהחיילים המסיירים לאורכה יירו בו.

 

"זה ישנה את החיים שלנו מקצה לקצה", הוסיף דיאב, "הפועלים מהשטחים לא יוכלו לבוא אלינו וגם האדמות שהופקעו מהפלשתינאים יישארו בלי הבעלים שלהן. משרד הביטחון הבטיח שתהיה תחנת מעבר באיבטאן ואני מקווה שייתנו לאנשים מהשטחים לעבור. אם יהיה מעבר משותף, נוכל להעביר סחורות ולקבל סחורות וזה ישרת את שני הצדדים".

 

דיאב ורבים בזמר מאמינים שגדר ההפרדה גם נושאת בשורה טובה. נכון שהיא תמנע מתושבי הכפרים הפלשתיניים השכנים עתיל, עילר, סיידא ודיר אל-ג'וסון לעבור לצד הישראלי, תחצוץ בין משפחות, תפגע בפרנסה משני הצדדים ותציב חומה בלבם של יישובים פלשתיניים. אבל רבים כאן מאמינים שהגדר היא הקדמה בלתי נמנעת להקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית. "אני ממשפחת ג'אנם וכל משפחת ג'אנם היא מדיר אל-ג'וסון", התרעם דיאב ג'אנם, "בצד הישראלי יש 2,500 בני ג'אנם ובצד הפלשתיני יש 4,000, כולם משפחה שלי. הגדר תמנע מאתנו להיפגש. אבל אני מאמין שהגדר תביא שלום לשני העמים ותפסיק את ההרג".

 

זו גם אמונתו של סאהר מוחסן, עורך דין מג'ת. למרות העוולות שתחולל הגדר לפלשתינאים משני הצדדים, הוא מקווה שאולי היא תבשר על הקמתה של המדינה הפלשתינית המיוחלת. "גדר ההפרדה היא עניין ביטחוני אצל היהודים", אמר, דיבורו שוטף כמו החזיק במשנה סדורה, "ההבדל בינינו לביניכם הוא שאתם מסתכלים על עצמכם ואנחנו רואים גם את הצד של הפלשתינאים. כי אנחנו עם אחד. אנחנו משפחה אחת גדולה שהתפצלה בעקבות אירועים היסטוריים. איזה חיים יש לפלשתינאים בלי התלות הכלכלית שהם פיתחו בישראל. אתה ואני, אם אנחנו לא קונים בובת ברבי לילדה שלנו, היא תתחיל לבכות. אצלם זו לא בובת ברבי, זה אוכל. הילדים הולכים רעבים במשך שבועות וחודשים.

 

"אתה רואה אלפי פלשתינאים שעוברים לצד הישראלי רק כדי לחפש אוכל לילדים שלהם. האם ישראל יכולה למנוע זאת מהם? התוצאה תהיה קטסטרופה אנושית, כי אנחנו מפקירים שלושה מיליון אנשים בלי מקורות פרנסה. לכן הראייה הביטחונית צריכה להיות יותר מעמיקה ויותר מפותחת. תראה באיזו פאניקה ובאיזו בהילות בונים את הגדר, כי כולם מאמינים שזה יפסיק את הפיגועים, אבל הפיגועים ייפסקו כשהפלשתינאים יקבלו את הזכויות הלגיטימיות שלהם ויחיו בשלום ליד ישראל. אולי הגדר תעזור לזה".

 

מנטליות של גטו

 

5,000 בני אדם מתגוררים ביישובי זמר. ימה היא היישוב הגדול והמרכזי מבין הארבעה. בחינת מעמדם הסוציו-אקונומי של התושבים מגלה כי תושבי זמר נחשבים לעשירון העליון של המגזר הערבי. עד לאירועי אוקטובר, הם נטו לאמץ פוליטיקה מתונה והתמיכה במפלגת העבודה תפסה את המקום הראשון בקרב המפלגות היהודיות. בבחירות 1999 זכה אהוד ברק לתמיכה של 98.2% בזמר. נתניהו הסתפק ב-1.8%.

 

אף שרובם מוציאים את לחמם מענפי החקלאות, בשנים האחרונות המקצועות מגוונים יותר. המספרים מדברים בעד עצמם: 40 רופאים, עשרה עורכי דין, עשרה מהנדסים, ארבעה רואי חשבון, 100 אקדמאים, 200 בעלי תעודות על תיכוניות. "במגזר הערבי אנחנו נמצאים בטופ", חייך בהנאה נאזם ג'אנם, מנהל מחלקת החינוך של היישובים.

 

מביתו הדו קומתי באיבטאן אפשר להשקיף על הצד הפלשתיני המשתרע ממול, מעבר לגדר. הכביש היורד מהבית מסתיים כעבור עשרות מטרים, בגדר ההפרדה שתוחמת את שטח המחיה של היישוב. בקומה הראשונה מתגוררים הוריו. בד גדול שעליו נכתב באותיות חג על מסעה הקדוש של אמו לחאג' במכה תלוי על קיר הכניסה לבית. היא שבה לפני כמה שבועות בלבד, אפופת רוחניות. נאזם שלח מבט לעבר הדחפורים שעסקו בעבודות על תוואי ההפרדה. "כשאני חושב על זה אני מגיע למסקנה שכל התפישה הזאת של חומות וגדרות היא לא רק עניין ביטחוני", אמר באטיות כמו שקל את מלותיו בקפידה, "זה בא ממנטליות של גטו שלא עזבה את היהודים. שאלתי הרבה חברים יהודים למה הם תומכים בחומות האלה, והם סיפרו לי שהם פוחדים שיקרה להם מה שקרה להם באירופה. ראיתי שהרבה יהודים עדיין נושאים זיכרונות מאותן שנים באירופה ואני חושב שהם עוד לא השתחררו מהפסיכולוגיה של הפחד. אני מבין גם את היהודים וגם את הפלשתינאים ואני לא מאשים את האנשים. הם לא אשמים כי מנהיגים מסוכנים גוררים אותם לעבר התהום. עד שהדור הזה של שרון וערפאת לא יילך, אין סיכוי שיהיה שלום בין שני העמים".

 

לפעמים הוא חושב שאולי הגדר תאיץ את השלום. לדבריו, הגיע הזמן שהפלשתינאים יתנתקו מהעטינים של ישראל ויתחילו לעשות לביתם. התלות הכלכלית אמנם הביאה להם רווחה כלכלית, אך פיתחה בהם רפיון ופגעה ביצר העצמאות שלהם. "אני הייתי אומר להם, אתם רוצים מדינה וגם שישראל תאכיל אתכם - תשכחו מזה. תתחילו לעבוד, תתחילו לפתח את הכלכלה שלכם. ולא יזיק שמדינות ערב יתחילו לשפוך כסף כדי להקים את הכלכלה הפלשתינית".

 

נאזם סבור שמבחינה פוליטית עשויה הגדר לשמש נקודת ציון בדרך למדינה הפלשתינית אך מבחינה ערכית הוא מתנגד להצבתה. "אף בן אדם נורמלי לא יכול לחיות בתוך גדרות", הסביר, "זה לא אנושי".