אזרחים ולא נתינים

 

זהרה ענתבי, הדף הירוק, 30.4.03

 

 

הפסקת אש ליום אחד, שתוביל לעוד יום של שקט, ועוד יום אחד של רגיעה, היא רעיון תמים אולי.

תמים כמו הילד ההולנדי שעצר באצבעו את הזרם, תמים כמו אזרחים המאמינים כי בכוחם להשפיע ולשנות את מציאות חייהם. המחשבה על הפסקת אש ראויה וטובה - אינני יודעת אם יש להקים לשם כך תנועה (תנועה היא אירגון בעל חזון, הפסקת אש הינה רק צעד טקטי). ובכל זאת, הצעד טוב, כיוון שנועד להפסיק את המצב בו שולטת התפיסה הצבאית, מכתיבה ומובילה את מערכות חיינו.

דוגמא למחשבה צבועה בחאקי קיבלנו כשהורו לכולנו לפתוח את ערכות המגן. הראש הצבאי הפעיל "מול אחוז אחד של סכנה - מאה אחוזי הערכות לקראתה", תוך בזבוז של מיליארד שקל, ומנגד מול סכנה ודאית של מאה אחוז עוני ורעב, ההערכות היא של אחוז אחד, זוהי המשוואה שנוהגת במדינה. הערכות מול כל הסכנות, תוך המתת כל הסיכויים.

מנהיגות משמעה קביעת קדימויות. אצלנו המנהיגות מפעילה מחשבות ופרקטיקות צבאיות אל תוך חיינו האזרחיים - ומוחקת את המבט לאופק. לכן המהלך בו אזרחים תובעים ממדינתם להפסיק את האש ולאפשר למדיניות להוביל ולא לקנה התותח, הוא מהלך נכון ולו רק כמהלך של שינוי תודעת י בו הם אלו הקובעים את סדר היום ופועלים כאזרחים ולא כנתינים. רק בו, במרחב ההוויה האזרחית, טמונה התקווה - מול המציאות הארורה בה אנו סבוכים כיום. הפתרון של הפסקת האש באחת, אפשרי כמו התרת "הקשר-הגורדי": גורדיוס מלך פריגיה הכין פקעת סבוכה שנקראה על שמו "הקשר-הגורדי". רבים ניסו אך איש לא הצליח להתיר את הפקעת. עד שבא איש שהניף את חרבו ובאבחה אחת התיר את הקשר. נכון שהדימוי בעייתי מעט כיוון שהפתרון ננקט על-ידי איש צבא והיה כרוך בהפעלת כוח, אלא שהיה זה איש צבא שהיה גם מנהיג, ומדינאי שחונך בידי פילוסוף, וידע כי כדי למצוא פתרון למצב בלתי אפשרי יש להפעיל חשיבה אחרת יצירתית ושונה - ואם כבר צריך להפעיל כוח יש לדאוג שיהיה זה כוח מזערי ככל הניתן. לכן אלכסנדר הגדול לא הוציא להורג את המלך גורדיוס שהכין את הפקעת הסבוכה, לא החריב את ארצו פריגיה, לא כתש, לא הרס, לא חילק ולא בצע רצועות רצועות את הארץ. הוא הפעיל מינימום כוח ומקסימום שכל ואיפוק להתיר את הסבך.

אסור שהפסקת אש תהייה הטרנד הבא במדינתנו אכולת הטרנדים, אחרת ניפול כולנו לתוך הבורות הטקטיים שאנו כורים לעצמנו. זכורה לכולם בוודאי הדרישה לגדר ביטחון. דרשנו מידי הממשלה גדר וקיבלנו גדר - אלא שזו גדר העוברת בתוך השטחים מבלי לסמן גבול כלשהו - משסעת את הארץ כך ש"ישראל-הגדולה" נמצאת משני עבריה. ולא רק שאיננה מהווה גדר ביטחון אלא הפכה להיות גדר מונעת פתרון עתידי, וכל זאת כיוון שביקשנו פיתרון טקטי וזנחנו את החזון. תבענו גדר וקיבלנו את כזב הגדר וזאת כיוון שנפלנו שוב לפח של הגדרת הפתרונות לפני שהגדרנו מטרה.

נשאלת השאלה מהו החזון שהפסקת האש תביא למימושו?

לאדם הלומד לנווט דרכו בשטח נאמר כי אם איבד את דרכו, עליו לחזור תמיד למקום האחרון בו ידע לזהות היכן הוא נמצא - רק משם יוכל להמשיך הלאה. המקום האחרון בו ידענו מי אנחנו ומהי זהותנו, היה המקום בו היה לנו קו ירוק, היה לנו גבול והיתה לנו מטרה משותפת של קיום מדינה יהודית דמוקרטית. במלחמת ששת-הימים נפלה עלינו אימפריה. כאן איבדנו כיוון, איבדנו את גבולות המדינה וגבולות המוסר ואיבדנו גם את זהותנו. מאז ואילך איננו יכולים להתכנות "דמוקרטיה" בעוד אנחנו מפולשים בתוך גרונה של מדינת פלסטין, חדלנו (כמעט) להיות מדינת היהודים כשהדמוגרפיה דוהרת לכיוונה של מדינה דו-לאומית, ובמקום מדינה יהודית-דמוקרטית נהפוך להיות מדינת אפרטהייד דו-לאומית.

אם ברצוננו לשוב ולהיות מדינה נאורה והומנית, עלינו לסיים את המלחמה ההיא, לחזור אל גבולות הקו הירוק, הם גבולות קיומנו הציוני. מכאן נוכל סוף סוף לחזור ולהיות צודקים ונכונים.

הפסקת אש יכולה להיות הצעד הראשון בכיוון.