ארץ אחרת

 

בן כספית, מעריב, 3.10.05

 

חמש שנים עברו מאז עלה אריאל שרון על הר הבית, וכל מה שהיה איננו עוד. ישראל 2005 היא מדינה אחרת לגמרי מזו שהיתה כאן ב-1999. מדינה שמנסה להיחלץ מאינתיפאדת אלאקצה אינה המדינה שנכנסה אליה. החברה הישראלית שמתאוששת מהעימות הזה אינה החברה שנפגעה ממנו. תפישת העולם, מערכת הציפיות, המפה הפוליטית - כל אלה עברו טלטלה עזה. הביטחון העצמי הישראלי, השחצנות השאננה, האמונה הכללית ש"יהיה בסדר", פינו את מקומם לתחושת ייאוש עמוק, פאניקה מתקדמת והיסטריה קלה, שהתחלפו בשנה האחרונה בהסתגלות למה שיש, ובעיקר למה שאין, ולמה שכבר לא יהיה בזמננו. השלמה שקטה, בוגרת, עם המצב החדש.

 

בניגוד למלחמת השחרור, למבצע קדש, לששת הימים, להתשה, ליום כיפור וללבנון, אינתיפאדת אלאקצה היא מלחמה שיש לה התחלה, אבל לא רואים לה את הסוף. אנחנו בהפוגה שאחריה אין לדעת מה יקרה. בניגוד למלחמות שאליהן התרגלנו, אין כאן קווים ברורים, אין צבא יריב, לא תהיה הפרדת כוחות וקיסינג'ר לא יתרוצץ בקילומטר ה-101. זוהי מלחמה אחרת. זוהי המלחמה האמיתית. המאבק הבסיסי, היצרי, הקיומי, בין שני כוחות מנוגדים, שני עמים שחולקים אותה פיסת קרקע. זוהי היורה הרותחת של הסכסוך, מרכז העצבים של הקונפליקט בן 120 השנה בין יהודים לערבים, בין הים לנהר.

 

אין למלחמה הזו חוקים, אין בה כללים, אין גבולות. שני הצדדים אחוזים זה בזה, לופתים זה את גרונו של זה, מחטטים זה בקרביו של זה, מדממים זה על זה. קרוב ל-4,500 חללים נפלו עד עכשיו משני הצדדים (יחס של 1 ל-3 לטובת היהודים). האנרגיות נחלשו, אך השנאה עוד נטויה. מלקקים את הפצעים ומתכוננים לסיבוב הבא. ההיסטוריה של עם ישראל במדינת ישראל תתחלק, מעתה עד עולם, לזו שעד ספטמבר 2000 וזו שאחריה. וזה נכון גם לגבי ההיסטוריה של הפלשתינים.

 

אריאל שרון היה הגפרור שהצית את הלהבה. מה היה קורה לו היה מוותר על כוונתו לבקר בהר הבית ב-28 בספטמבר 2000? לא ברור. אדי הדלק מילאו את האוויר, אבק השריפה המתין בחביות. הפיצוץ היה חזק בהרבה מכפי שחזינו. תוצאותיו הפתיעו. ומכל האנשים, דווקא אותו שרון הוא שזכה באור מן ההפקר. מאז שהתלקח והבעיר את האזור, ממשיך שרון לזהור באור נגוהות. אכן, אשרי הגפרור.

 

השלום ושברו

 

המלחמה הזו שינתה, מן היסוד, את אוצר המושגים האזורי. סדרה שלמה של מונחים חלפה מן העולם. "סוף הסכסוך" נפח את נשמתו, עם "משא ומתן להסדר קבע" או "שיתוף פעולה בין הצדדים". חוץ מכמה גורמים שוליים, אף אחד כבר לא מדבר (ברצינות) על שלום. מדברים על הפוגה, על רגיעה, על הודנה, על הפרדה, אבל בעצם בכלל לא מדברים. הדיאלוג מת. הדו-שיח נפח את נשמתו. אין אמון, אין אמונה, אין תקווה שאפשר להגיע למשהו יחד. חבל על הזמן. עם 4,500 ההרוגים בעימות, נהרג גם ה"פרטנר" הווירטואלי. שלנו ושלהם. אצלנו משוכנעים שחבל על הזמן ואין עם מי ועל מה לדבר. אצלם משוכנעים בדיוק באותו דבר, רק להפך.

 

אם ב-1999 עוד חלמנו על טקס היסטורי בבית הלבן, שבו תופרח יונת השלום האחרונה, הצדדים יחתמו על ההסכם ההיסטורי ויצעדו חבוקים אל השקיעה, הרי היום כל מה שניתן לצפות לו הוא קצת שקט. חודש, חודשיים, שבוע, שבועיים, יום, אולי יומיים. ה"שלום" חדל להוות מטרה. אין לו נפקות. חוץ מיוסי ביילין ועוד כמה, ויתרנו עליו. את מקומו ירשה גדר גבוהה, משוכללת, עתירת חיישנים וביצורים. ללקסיקון הלאומי חדרה האופציה ה"חד-צדדית" נקבע את גורלנו בידנו. נחליט מה טוב לנו ונבצע. בלי להיות שבויים בהסכמת הצד השני. פשוט נתעלם ממנו.

 

"המצב" הוכנס לפני חמש שנים לצנטריפוגה ענקית. מאז היא מסתובבת במהירות מסחררת, כולנו מיטלטלים בתוכה. הטלטלה הצנטריפוגלית הזו הפרידה בין הרכיבים השונים. ישראלים מזה, פלשתינים מזה. מהומות אוקטובר 2000 העמידו גם את ערביי ישראל בפינה משלהם. הכוחות המתונים, בשני הצדדים, כמעט נעלמו. מחנה השלום הישראלי נאסף אל אבותיו. הפלשתיני נגרס עד דק.

 

בשנים הראשונות של העימות נסחפו שתי החברות אל הקטבים, אל השוליים הקיצוניים. בישראל הותכו המחנות יחדיו לעם אחד מגובש, מחושל, לוחם על חייו ומתבונן בפליאה בפראותם, ברצחנותם ובטירופם של הקמים עליו להרגו. בפלשתין נשחק כוחו של השלטון המרכזי, ערפאת שקע ושלטון ארגונים וכנופיות השתלט על הרחוב. הגולם, שטופח בעשור הקודם על ידי מנהיגיו, קם על יוצרו. החברה הפלשתינית קרסה פנימה, מנגנוניה התפרקו, המבנה הפנימי הזדעזע, השלד המרכזי התמוטט. אין דין ואין דיין.

 

...............................................................................................

 

אנחנו איבדנו את הביטחון העצמי. פעולות פשוטות כמו יציאה מהבית, כניסה לקניון, עלייה לאוטובוס, הפכו להרות סכנה. דם שטף את הרחובות. מיתון עמוק פשה בהם. הטרור היכה והוכיח את עצמו כאיום קיומי. מרס 2002 היה השחור בתולדות המדינה. אחריו באה ההתעשתות. החברה הישראלית קמה מאפרה והתגלתה כחזקה בהרבה מכפי שנסראללה חשב. צה"ל והשב"כ גיבשו תפישת לוחמה חדשה והגדר החלה להיבנות. המיתון חלף. הטרור דעך. לאט, בשיניים ובציפורניים, בעקשנות והתמדה, יצאנו מזה. לא ברור לאן.

 

החברה הישראלית החדשה לא דומה לזו שהכרנו. גם המפה הפוליטית היטלטלה. ימין ושמאל טושטשו, המחנות המסורתיים עוברים משבר זהות חריף. נכון להיום, רוב גדול של האלקטורט הישראלי נמצא במרכז, נטול מפלגה מתאימה. עוזי לנדאו מזה, יוסי ביילין מזה, מקיפים מיעוט מבוטל של המצביעים הישראלים. כל השאר נמצאים, פחות או יותר, באותו מקום. מקום שבו ספונים יחד שרון ופרס, אולמרט ורמון, לבני ואיציק, שטרית ווילנאי. 70 אחוז מעם ישראל מחפשים לעצמם מפלגה מתאימה.

 

חמש השנים הללו, שעברו עלינו בייסורים, סייעו לציבור להפנים את מתווה הפתרון האפשרי היחיד. זו תהיה, בסופו של דבר, הצעת הנשיא קלינטון. אלא שאין למי להציע אותה.

 

בחמש השנים הללו למדנו, יש מאין, מהי "זכות השיבה". גילינו את הפליטים. נחרדנו לגלות את הדמוגרפיה. הגענו לקונצנזוס ברוב הנושאים הללו. מתחנו קווים אדומים. בלשכת ראש הממשלה, בלשכת מפלגת העבודה, בשינוי, במפד"ל, אפילו בוושינגטון, יודעים שקו הגדר המתגבש הוא הדבר הבא. זהו הקו הביטחוני, וגם המדיני, של המדיניות הישראלית. כל מה שמזרחה לו, ניצב על קרן הצבי.

 

עם ישראל, שעד לפני פחות מעשור לא הסכים לשמוע על מדינה פלשתינית, יודע היום שהיא תקום, אולי כבר קמה, על רוב-רובו של השטח שנכבש במלחמת ששת הימים. התיאוריה שלפיה ישראל מבינה דברים כאלה רק בכוח הוכיחה את עצמה. מצד שני, גם הפלשתינים הבינו, על בשרם, שאי אפשר יהיה להכריע את הישראלים בכוח. שלא בקלות אפשר יהיה לזרוק אותם לים. שאלימות גובה מחיר ברמת החיים, בתקווה, במעמד העולמי, בסדר הציבורי. גם הפלשתינים למדו את הלקח שלהם. בינתיים, אין אצלם מי שיתרגם אותו למעשים. אין להם שלטון מרכזי, לא קם להם מי שיסכים לקחת על עצמו את המלאכה הקשה, הבזויה, המסוכנת, של השלטת מרות מרכזית, של אמירת האמת, של ניפוץ החלום.

 

......................................................................

 

אריאל שרון הוא גיבור השעה. מי שניצב כבר, מחליד, במגרש הגרוטאות הפוליטי, הצליח להתאים את עצמו עד שלמות למצב החדש שנוצר כאן. הוא המבוגר האחראי ששומר עלינו עכשיו. לידו מכהן שמעון פרס. אומרים ששרון הוא קבלן הביצוע של פרס, אבל זה לא מדויק. גם תפישת העולם של מפלגת העבודה התפוררה לאבק. נכון לעכשיו, הציבור הישראלי מבין מהו הפתרון, אבל מרגיש שאין עם מי לדבר עליו. מתווה השלום העתידי יכלול שתי מדינות, על בסיס הקו הירוק, תוך החזקה בגושי ההתיישבות הגדולים וחילופי שטחים. לו רק היה עם מי לכרות את השלום הזה.

 

בינתיים צריך לייצב את המצב. הגרעין המרכזי של הליכוד והזרם המרכזי של העבודה קרובים מאי פעם. האידאולוגיה המסורתית מתה. חלום ארץ ישראל השלמה מנוחתו עדן, גם המזרח התיכון החדש מחשב את קצו לאחור. מכיוון שאין עם מי לדבר, צריך להשתדל לעשות. את זה אריאל שרון עושה בשנה האחרונה ולכן הוא פופולרי כל כך. בחודשים הקרובים יצטרך להחליט לאן פניו. האם ימשיך, בכוח האינרציה, ויטלטל גם את המפה המפלגתית, או שיתכנס בחזרה הביתה, אל הליכוד פנימה.

 

באוגוסט 2000 היו שניהם, שרון ופרס, על סף פרישה מהחיים הפוליטיים. פרס, שר לשיתוף פעולה אזורי דחוי ומנותק. שרון, ראש אופוזיציה זמני נטוש ומבודד. חמש שנות דם ואש חלפו מאז, הם כבר בני 160 יחד, ומתברר שאי אפשר בלעדיהם. עם הנצח אינו פוחד מדרך קשה, בתנאי שיהיו לו מדריכים זקנים ומנוסים להוליך אותו בה.