מתחלפים בדגל השחור

 

אלכסנדר יעקובסון, הארץ, 5.8.04

 

 

מתנגדי תוכנית ההתנתקות מאמינים, שעזה היא חלק מארץ ישראל ומשום כך אסור לסגת משם ולפנות את ההתנחלויות. מדוע איפוא כה נדיר לשמוע זאת מפיהם? נראה, שהם מעריכים, בצדק, שאי אפשר לשכנע היום את הציבור בנימוקים אלה. כנגד זאת הם מרבים להשתמש במונחים השאולים מהשיח הליברלי דווקא - פינוי התנחלויות הוא טרנספר, פשע נגד האנושות, פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה.

 

בלי לזלזל במחיר הנתבע מהמתנחלים יש לומר, כי לנפנוף בדגל השחור של אי חוקיות אין במקרה זה שום הצדקה. בית המשפט העליון פסק, שההתנחלויות בשטחים - שהחוק הישראלי לא הוחל עליהם מעולם - אינן בבחינת יישובי קבע, אלא מעשה ידיו של ממשל צבאי ועתידן יוכרע כשייקבע מעמדם המדיני של השטחים.

 

עם זאת יש להודות, כי אין לימין מונופול על השימוש הפוליטי במושג הדגל השחור. בשנים האחרונות נתן חלק ניכר מהשמאל הישראלי, במפורש או במשתמע, לגיטימציה לסרבנות פוליטית משמאל, תוך כדי שימוש בשיטה דומה של טענות פוליטיות בלבוש פסוודו משפטי. היה ברור מלכתחילה, שלגיטימציה זו עתידה לשרת את הימין הקיצוני. כל מה שהשמאל יכול לעשות בתחום הפרת החוק הימין יכול לעשות טוב יותר. האם לא היה ידוע תמיד, כי כדי שהתנחלויות יפונו אי פעם ממשלת ישראל היא שתצטרך להחליט על כך בניגוד להכרתם ולאמונתם של ישראלים רבים? האם לא היה ידוע, שחיילים ושוטרים יצטרכו לבצע החלטה זו - רבים מהם בניגוד לאמונתם ולמצפונם מתוך ציות לסמכות חוקית?

 

ברור כי בימין יש המוכנים ללכת רחוק מאוד - הרבה מעבר לסרבנות - בלי קשר למעשי השמאל. אך כשיתעורר הוויכוח על חובת הציות של לובשי מדים בעת פינוי התנחלויות, מה יגידו אלה שהפכו את הסרבנים הפוליטיים משמאל לגיבורי תרבות? שאמונתם הנכונה מצדיקה סרבנות ואילו אמונתו הבלתי נכונה של הימין אינה מצדיקה? יש חשש, שהציבור הישראלי אינו די מתוחכם כדי להעריך טיעון כזה.

 

חלק מתומכי הסרבנות משמאל מראים רוחב לב ואומרים, כי גם סרבנות מימין היא לגיטימית. ובכן, אם אלה ואלה יסרבו בהמוניהם - מי יגן על המדינה ועל אזרחיה, על ריבונותה, על הדמוקרטיה, ועל הסיכוי של ישראל להיחלץ ממלכודת הכיבוש?

 

כל סרבנות פוליטית היא במובן מסוים סרבנות מצפונית. כל המפר את החוק מטעמים פוליטיים עושה זאת כדי לקדם ערך יקר בעיניו. אך עמדה פוליטית אינה נגזרת רק מערכים. היא מתבססת גם על הערכות. ההתנגדות לכיבוש היא עמדה ערכית עקרונית. אין קושי להצדיק הפרת חוק בשם הערך הגלום בעמדה זו. אין לעם אחד זכות מוסרית להחליט להחזיק עם אחר תחת כיבוש. אך ההערכה, כי מהלך מדיני מסוים בנסיבות נתונות ישמור על ישראל ולא יסכן אותה, יביא לשלום ולא למלחמה, יקטין ולא יגביר את שפיכות הדמים - זו רק הערכה. לישראלים שונים יש הערכות שונות בעניינים אלה, ואין תיאוריה דמוקרטית שתוכל לשלול את זכותם להחליט בנושא שחייהם עלולים להיות תלויים בו. נניח שהערכים שלי הם מעל לחוק ולהכרעת הרוב - האם גם ההערכות שלי צריכות ליהנות ממעמד זה?

 

הסכסוך עם הפלשתינאים ומצבה של ישראל באזור יוצרים דילמות קשות. מלאכתו של המבקש לשכנע את הציבור הישראלי לקחת את הסיכונים ההכרחיים כדי להיפטר מהכיבוש אינה יכולה להיות קלה. אך למה לטרוח לשכנע כשאפשר פשוט להתעלם מסיכונים אלה, להניף את הדגל השחור, להשתמש ברטוריקה של מהאטמה גנדי ומרטין לותר קינג, ולספק תחמושת פוליטית לדניאלה וייס?

 

ד"ר יעקובסון הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית