במלכודת

 

דני רשף, חוסן, ט' שבט תשס"ח, 16.1.08

 

 

"לא נמגן עצמנו לדעת" הכריז ראש הממשלה בנחרצות אופיינית בהתייחס לתביעות המיגון של שדרות. בהיגיון צרוף טען ראש הממשלה שאין סוף להתמגנות וכי רק פעילות התקפית רצופה ויזומה יכולה להסיר את איום הקסאם על שדרות.

 

לפני יומיים רמז ראש הממשלה בועדת החוץ והביטחון שאינו נלהב לפעולה התקפית רחבה בעזה. המחיר בהרוגים, הנטל הכלכלי, המשמעות המדינית והחשש המציאותי שכשנצא מחדש מעזה יחזור לבסוף המצב לנקודת המוצא העכשווית הם בהחלט שיקולים ראויים.

 

אין מה לדבר עם החמאס, אפילו לא על "תהדיאה" –רגיעה, הכריז ראש הממשלה מספר פעמים בעבר. החמאס, שאינו מכיר בישראל רק ינצל את הזמן להתארגנות להתחמשות וסופו שנפגוש באויב קשה יותר במחיר יקר יותר הסבירו דובריו בהיגיון רב.

 

שלש ההתייחסויות של ראש הממשלה, כל אחת מהן מייצגת הגיון בריא משלה. ביחד הם מעידים על חוסר דרך, מבוכה והעדר מוחלט של אסטרטגיה ברורה להתמודד עם המצב בעזה. לא מיגון, לא מבצע ולא הידברות הם אולי הנוסחה התמוהה ביותר שהומצאה אי פעם להתחמק המציאות.

 

ישראל היא למעשה קורבן למדיניותה שלה לשים את כל הביצים בסל אחד סל "פתרון הסכסוך". ישראל לא יכולה לצאת למבצע רחב ורב דמים בעזה שמה יפרשו בני שיחנו הפלשתינים ה"טובים" מתהליך השלום. היא לא יכולה להכיר בחמאס על ידי מו"מ איתו שהרי אנחנו תובעים מאבו מאזן, כתנאי לתהליך, התנערות מוחלטת שלו מהחמאס כמי שלא מכיר בזכות הקיום של ישראל.

 

ישראל צריכה להתנער לגמרי מהתלות בין תהליך השלום מול אבו מאזן למצב בעזה ולהסיר ממנו את ההתניות. ישראל צריכה להבהיר לאבו מאזן שאין לנו כל כוונה לעצב את החברה הפלשתינית או להתערב בעניינה הפנימיים. שזה לחלוטין לא מענייננו כיצד הוא מנהל את עצמו ברשות הפלשתינית ומצידנו שיתחבק עם החמאס כל בוקר. אנחנו נעשה ונגיב לפי המציאות בשטח. יתרצה אבו מאזן להמשיך איתנו את המו"מ למרות החמאס – אהלן וסהלן. יירתע הרי זה סימן שממילא לא היה יוצא מהמו"מ דבר והוא אינו בעל הבית האמיתי.

 

התפיסה שתכלית כל המגעים המדיניים של ישראל היא שלום ו"סוף הסכסוך" היא שגויה. ההיסטוריה של יחסי ישראל ערב מלאה במגעים שנועדו לנהל את הסכסוך ולא לפתור אותו. בראיה של ניהול הסכסוך הסכמי שביתת הנשק מ-48 עם הערבים, שנשבעו להשמידנו, היטיבו עמנו לאין ערוך יותר מאשר עם שכנינו. גם הגבול השקט עם סוריה הוא סך הכול גבול של "ניהול הסכסוך" ולא של פתרונו ויחסי העוצמה בין סוריה לישראל נטו עם השנים להטיב עמנו יותר מאשר עם הסורים.

 

ישראל חייבת לדבר עם כל מי שהוא בעל בית במקומו על כל נושא שברי-השיח שלנו מעוניינים בו. החמאס, בניגוד לפת"ח שלעולם לא התיימר להיות אלא תנועת שחרור לאומית, הוא תנועה חברתית שמעוניינת, על פי הצהרתה היא, בהפסקת אש לקידום החברה הפלשתינית. מבצעי צה"ל בימים האחרונים הוכיחו בצורה חדה וחותכת שהחמאס, למרות אימוניו וארגונו, לא יכול להתמודד עם צה"ל בצורה יעילה כאשר צה"ל, מצידו, ממשיך להשתכלל. הזמן הוא לעולם לטובתו של מי שמנצל אותו. אין סיבה שצה"ל לא ינצל יותר טוב את הזמן שלרשותו מהחמאס. ישראל צריכה להיות מסוגלת להוריד נבוט קשה על ראש החמאס אבל גם להידבר איתו על פישוט חיי היום יום.

 

מאחר שהציונות, מראשיתה, התמודדה עם איום על העורף האזרחי ולא בחלה בהתבצרות ראויה. ילדי הגבול הסורי שלפני 67 גדלו במקלטים צמודים לבתי הילדים, כך גם ילדי קיבוצי עמק הירדן במלחמת ההתשה. קריית שמונה זכתה למיגון מקיף בכל בית, גן ומוסד כי מיגון טוב, שאינו רק בטון אלא גם מערכת נלווית כלכלית וחינוכית הם בהחלט כלי עזר חשוב במאבק המתמשך בינינו לשכנינו.

 

התשובה למצב בשדרות ובעוטף עזה צריכה להיות ההיפך הגמור ממדיניות הממשלה. כן מיגון והרבה כולל רכיביו החינוכיים והכלכליים, כן הידברות מכל סוג על תהדיאה ושאבו-מאזן יקפוץ, כן סנקציות כלכליות של חשמל ודלק וכן הכנות למבצע גדול ונחישות ברורה לבצע אותו.