אלג'יריה תחילה

 

יאיר שלג, הארץ, 25.1.08

 

האם פינוי יהודה ושומרון חייב להיגמר בטראומה לאומית, או שאולי כדאי לבחון מודל אחר, למשל את זה של צרפת ואלג'יריה

 

ההתלבטות בדבר עתיד יהודה ושומרון עומדת במרכז השיח הישראלי כבר כמה עשורים, כשמשני צדי המתרס משמשים בערבוביה טיעונים אידיאולוגיים, מוסריים ופרקטיים. מצד אחד ניצבים הזיקה הלאומית והדתית לשטחים והחשש הביטחוני לגבי נסיגה מהם. מצד שני - הבעיה המוסרית שבהחזקת מיליוני פלסטינים ללא אזרחות, והחשש שמצב זה יגרום ללחץ כבד על ישראל להסכים לפתרון "מדינה אחת לשני עמים", שיבטל את צביונה היהודי של המדינה.

 

ברקע התלבטות זו נשמעים קולות רבים בקרב מתנגדי הפינוי, המאיימים להכריע את הכף באמצעות כוח. לדברי גורמים אלה, גם אם החברה הישראלית תכריע באופן דמוקרטי בעד פינוי, הם ימנעו אותו בהתנגדות פיזית אלימה, כזו שתגרום לפינוי ימית וגוש קטיף להיראות לא רלוונטיים, ולמאבק האלים בעמונה להיראות כמשחק ילדים. בהתחשב בהצהרות אלו ישנם רבים, גם בקרב התומכים בפינוי, הגורסים שהוא בלתי אפשרי, ושמעשה ההתיישבות ביו"ש הוא בלתי הפיך.

 

אלא שהשאלה החשובה אינה נובעת מעמדה אידיאולוגית כזו או אחרת כלפי ההתיישבות היהודית ביו"ש. השאלה החשובה היא אם על החברה הישראלית להשלים עם ניסיון של מיעוט להכניע בכוח את הרוב, בהנחה שהרוב יחליט בעד פינוי. וכיוון שאסור לחברה אזרחית דמוקרטית להניח למיעוט כוחני להכתיב את החלטותיה, הרי שיש למצוא דרך מושכלת לעקוף את האיום הזה.

 

יתכן שישנה דרך כזו. יתכן שבעיית הפינוי נעוצה בגישתה של ישראל כלפי המהלך, ושבפועל פינוי הוא אפשרי, אלא שעלינו לנקוט כלפיו גישה אחרת. יתכן שעל ישראל לבחון מודל פינוי שונה מזה שיושם בסיני ובגוש קטיף - למשל מודל המתבסס על יציאת הכוחות של צרפת מאלג'יריה.

 

לא פינוי - לא פיצוי

 

ביולי 1962 יצאה צרפת מאלג'יריה, בתום 132 שנות שלטון במדינה. במהלך אותן שנים צרפת סיפחה אליה את אלג'יריה, שבה התיישבו המוני צרפתים - מספרם הגיע ל-1.2 מיליון בעת הפינוי זה התרחש בתום שמונה שנות מלחמה בין צבא צרפת ל"חזית לשחרור לאומי" האלג'ירית (FLN), שמונה שנים שהביאו את הציבור בצרפת למסקנה שמחיר המלחמה גבוה מהתועלת שבהמשך השליטה במדינה.

 

כעת צריך היה להחליט מה יעלה בגורלם של המתיישבים הצרפתים, שכונו "פייה נואר" - "רגליים שחורות", על שום עורם שהשחים בשמש האלג'ירית. צרפת רצתה להבטיח את גורל אזרחיה שבאלג'יריה, ובהסכם שנחתם בין הצדדים נקבע שבמשך שלוש השנים הראשונות לאחר הפינוי, יהנו המתיישבים הצרפתים מאזרחות כפולה, כולל כל הזכויות של אזרחי אלג'יריה. אז, כעבור שלוש שנים, יהיה עליהם לבחור בין אזרחות אלג'ירית לצרפתית, ובמקרה האחרון ייחשבו כזרים, אך תינתן להם הזכות להחזיק ברכושם וזכויות תושב שאינו אזרח.

 

בפועל, רק מעטים מהמתיישבים הצרפתים נשארו באלג'יריה. הטרור האלג'ירי בזמן המלחמה והפחד מטבח כולל גרמו לעזיבה מבוהלת והמונית של רוב המתיישבים בתוך כמה שבועות מזמן חתימת ההסכם. רק כ-30 אלף, כ-2.5%, נשארו ולאלה, אגב, לא אונה כל רע, והם המשיכו ליהנות ממעמד חברתי גבוה. מי שנרצחו היו דווקא משתפי הפעולה מקרב האלג'ירים עצמם.

 

כאמור, המתיישבים הצרפתים לא פונו בכוח על ידי השלטון הצרפתי. זה השאיר בידם את הבחירה - להישאר או לעזוב. במקביל, הם כמעט לא זכו לכל פיצוי על עזיבתם את אלג'יריה - לא בגין רכוש או קרקעות שננטשו, ולא בגין עוגמת נפש. צרפת העניקה להם, למשך כמה חודשים בלבד, סיוע ראשוני של 450 פרנק בחודש. מי שהיה זקוק ליותר מכך יכול היה לקבל מהממשלה הלוואה בסך 20 אלף פרנק. בפועל, רבים מהמתיישבים שבו לצרפת עם מיטלטלים מועטים בלבד, כמעט חסרי כל, וחיו את שארית חייהם בעוני. צרפת, כיוון שלא כפתה עליהם לעזוב את אלג'יריה, גם לא ראתה עצמה מחויבת לפצותם על הבחירה לעזוב.

 

יתרונות

 

ההבדלים בין שני המצבים ברורים: ישראל ויו"ש הם רצף טריטוריאלי, בניגוד מוחלט לצרפת ואלג'יריה; לאלג'יריה לא היתה כל משמעות ערכית בתודעה הצרפתית, בניגוד ליו"ש בתודעה היהודית-ישראלית; אזרחי אלג'יריה מעולם לא הטילו ספק בלגיטימיות של צרפת עצמה, ואף לא הביעו כל תביעות לגבי שטחה, בניגוד ליחסם של הפלסטינים כלפי ישראל; ואחרון - ישראל מעולם לא סיפחה את שטחי יו"ש, ויש בה קונסנזוס פוליטי רחב נגד סיפוח כזה.

 

מאידך גיסא ישנם גם קווי דמיון בין המקרים: גם את ישראל מטרידה, בין השאר, שאלת עלות-תועלת לגבי השליטה בשטחים, וגם בפני ישראל ניצבת דילמה, משום שיותר מרבע מיליון מאזרחיה חיים בשטח הכבוש.

 

וכעת נשאלת השאלה, לנוכח ההבדלים ונקודות הדמיון, ובלי קשר לאידיאולוגיה, האם פינוי כמו של צרפת מאלג'יריה יכול להיות ישים גם ביו"ש. האם יהיה נכון לפנות רק את הכוחות הצבאים של ישראל מיו"ש, ולהניח למתיישבים להכריע בעצמם אם להישאר או לחזור, במקום לפנות באופן אישי ופעיל כל מתיישב ומתיישב, כפי שנעשה בסיני ובגוש קטיף.

 

על מודל כזה לשאוף לכלול, כמו באלג'יריה, הסכמה של הפלסטינים להישארות המתנחלים הישראלים בשטחם. עיקרון זה ראוי לאימוץ גם בלי קשר למודל האלג'ירי, משום שישנה בעיה בהנחה ששלום ישראלי-פלסטיני הוא אפשרי רק על בסיס פינוי מוחלט של כל היהודים משטחי המדינה הפלסטינית, שתהפוך בכך ל"יודנריין" - מקום שבו אסורה רשמית התיישבותם של יהודים, כשמדינת היהודים היא-היא שתצטרך להתחייב לכך, ואף לדאוג למימוש ההתחייבות.

 

עם זאת, יתכן שהסכמה כזו לא תושג, ושאם תושג תהיה לא ישימה. בהתבסס על ההיסטוריה של יחסי ישראל-פלסטין ורמת העוינות בין העמים, סביר להניח שיחלפו שנים רבות בטרם יוכלו ישראלים לשוב ולהתיישב ביו"ש.

 

התסריט הריאלי צריך אפוא לדון בתקפות המודל האלג'ירי גם בלי מרכיב ההסכמה הפלסטינית להישארות ישראלים ביו"ש. מודל זה עדיין מציע שני יתרונות חשובים: האחד - מניעת עימות פיזי קשה בין מפנים למפונים, עימות שעלול לגרום לשבר בחברה הישראלית ולפגוע במעמדו הציבורי של צה"ל; השני - שמיטת הקרקע מתחת לטענתם המשפטית-מוסרית העיקרית של המתנחלים, שלפיה ממשלה אינה רשאית לפנות רבבות תושבים מבתיהם ולהחריב את יישוביהם, שהרי בוודאי שזכותה של מדינה להחליט כי היא אינה מעוניינת עוד לשלוט בחבל ארץ מסוים, ולהסיג ממנו את כוחותיה.

 

חסרונות

 

מנגד, יישומו של מודל אלג'יריה בשטחי יו"ש עלול ליצור גם כמה בעיות משמעותיות ולעורר כמה דילמות:

 

ראשית ישנו החשש לפגוע באתוס הסולידריות הישראלי-היהודי, המכתיב מתן פיצויים משמעותיים למפונים, ואולי אף הקמת ישובים חלופיים למעוניינים בכך. למעשה, אפילו הפינוי הכוחני על ידי המדינה הוא ביטוי לאתוס הסולידריות, משום שמפינוי אישי ואקטיווי כזה עולה שהמדינה אינה יכולה להתנער מאחריות לגורל אזרחיה, שהיא אשר איפשרה, ולעתים אף עודדה את התיישבותם, ושעליה ללוות אותם בכל צעד, מרגע החלטת הפינוי ועד להגעתם לחוף מבטחים, ובכלל זה גם להוציאם בכוח מבתיהם, ובלבד שלא להפקירם לגורלם. המודל האלג'ירי, שבו המדינה דואגת רק לכוחותיה הצבאיים ומשאירה את אזרחיה להתלבט בדבר גורלם, מבטא לכאורה סוג של הפקרה שאינה ראויה.

 

שנית, ישנו הפחד לגורל היחסים שבין המתנחלים לשאר החברה הישראלית לאחר הפינוי. במודל אלג'יריה חוו המתיישבים הצרפתים טראומה עקב השינוי החריף במעמדם החברתי, כשהפכו מעשירים בעלי אחוזות ענק, למי שנאלצו לפלס דרכם מחדש בחברה הצרפתית, כשרק קומץ מיטלטלים בידיהם. טראומה דומה עלולה להיגרם למתיישבי יו"ש במודל האלג'ירי.

 

שלישית, ישנה סכנה של החרפת העימות בין הממשלה למתיישבים, שבהעדר כוחות צבא עלולים להקים מחתרת אלימה, כמו המחתרת של המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, שפעילותה גרמה לאלפי הרוגים ופצועים ולכמה ניסיונות התנקשות בנשיא דה-גול. זאת, בניגוד לרמות האלימות הנמוכות יחסית בפינוי סיני וגוש קטיף.

 

שאלה רביעית נוגעת להישארות בשטח שפונה. במקרה האלג'ירי, כאמור, כשהפינוי הפך לעובדה מוגמרת, בחרו הרוב שלא לנצל את האפשרות להישאר, ועזבו. המקרה הישראלי לא צפוי להיות זהה, עקב הזיקה הערכית, האידיאולוגית ולעתים גם הדתית והלכתית של רבים מהמתיישבים לשטחי יו"ש. זו עתידה לגרום לחלקם לנסות להישאר בשטחי יו"ש, גם ללא חסות המדינה, מה עוד שגם בלי קשר למודל אלג'יריה, כבר היום ישנן הערכות שלפיהן הודעה על פינוי יו"ש תביא להתקבצות כמה אלפי אנשים במיליציות חמושות, שיבקשו לערער את הסדר ולמנוע את הפינוי.

 

פתרונות

 

לכל אחת מהשאלות הללו יש תשובה ראויה:

 

לגבי ערך הסולידריות, אפשר להעלות טענה נגדית, שלפיה המתנחלים עצמם חוזרים וכופרים בזכותה של המדינה לפנותם. "החיבוק הסולידרי" שהמדינה מעניקה להם בדאגתה האמהית, הוא מבחינתם חיבוק דוב. בנוסף, אפשר לשמור על ערך הסולידריות בצורת יד המושטת לעזרתם של מי שרוצים לקבלה. כלומר, גם אם המדינה לא תפנה בעצמה כל אחד ואחד מהמתנחלים, עליה לכל הפחות להציע להם אפשרות של פינוי מסודר, שלהם ושל חפציהם, למי שמעוניין בכך. בנוסף, ובניגוד למודל האלג'ירי, יש לפצותם פיצוי משמעותי, כולל התיישבות חלופית למעוניינים.

 

באשר ליחסים העתידיים בין המתנחלים לשאר החברה הישראלית, הרי שדווקא פינוי אלים אמור להיות טראומטי יותר מאשר פינוי מבחירה, או הישארות מבחירה.

 

לגבי החשש מהחרפת העימות, אפשר להניח כי פוטנציאל האלימות נמוך יותר כאשר המדינה "מסתפקת" בהוצאת כוחותיה שלה מהשטח המפונה, ולא עוסקת בהוצאה כפויה ואלימה של רבבות בני אדם מבתיהם והחרבת יישוביהם.

 

ובאשר לגורל הנשארים בשטח, נראה שיהיה על ישראל לסטות מהמודל האלג'ירי, ולהמשיך לדאוג לביטחונם של האזרחים שיישארו באזורים המפונים. אתוס הסולידריות הישראלי-היהודי אינו מאפשר הפקרה מודעת של אזרחים ישראלים לאפשרות של טבח. כלומר, הפינוי יכלול בפועל רק את רוב הכוחות והשירותים, כאשר כוח צבאי מסוים יהיה חייב להישאר מאחור לטובת ביטחון הנשארים, לצד שירותי מד"א ואפשרות לאספקת מזון וציוד חיוני. כעבור פרק זמן, אז סביר להניח שרוב המיליציות יתייאשו ויעזבו וישאר רק גרעין קשה, אותו אפשר יהיה לפנות באופן פעיל.

 

התאמת המודל

 

בסיכומו של דבר, כדי להתאימו לצורכי ישראל יהיה על המודל האלג'ירי לכלול שלושה רכיבים חדשים: הבטחה לפינוי מסודר של תושבים וציוד למעוניינים בכך; פיצוי כספי משמעותי כולל חלופה התיישבותית למעוניינים (שראוי כי תנותב, בעזרת הטבות מוגדלות, לאזורי פריפריה); ופינוי בשני שלבים - ראשון של רוב הכוחות והשירותים, שבעקבותיו צפויים לעזוב רוב התושבים, ושני - כעבור כמה חודשים עד שנה, שבו יפונו בכוח מי שנשארו.

 

נקודה זו האחרונה היא מכרעת לתקפותו של המודל כולו: על ישראל יהיה להבהיר לפלסטינים ולקהילה הבינלאומית שעליהם להסכים למודל פינוי מתמשך, בן שני שלבים, וכי בלעדי הסכמה זו לא יתאפשר פינוי כלל, כיוון שפינוי אישי כפי שבוצע בסיני ובגוש קטיף לא אפשרי בהיקפים שבהם מדובר ביו"ש.*

 

* כל הנתונים בסוגיה האלג'ירית לקוחים מספרו של אליסטר הורן "מלחמה פראית לשלום"

* את המאמר המלא, שהוא סיכומה של עבודה שהוכנה עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה, אפשר לקרוא באתר המכון www.idi.org.il