תחת כיבוש

 

דורון רוזנבלום, הארץ, 25.8.02

 

 

כמו יבבה חנוקה המתמלטת מלועו של אריה, כך נראות ונשמעות ההפגנות המעטות והקטנות שבכל-זאת נערכות פה ושם בארץ: האם יש בהן משהו פתטי למרות - או אולי דווקא משום - שהן נערכות נגד ה"לא יעלה על הדעת", ובעד "המובן מאליו"?

 

תמיד אותו קומץ זעום של אנשים שההפגנה היא אומנותם - או לחילופין, נובו-מפגינים שכושר-הארגון שלהם לוקה בעליל - מנופף אגרופים כחושים וכמה שלטים בפינות רחוב, ומשמיע בהרכב קאמרי, א-קפלה, מה שצריך היה להיזעק במקהלות ענק בכיכרות, בליווי תופים ובחצוצרות.

 

רואים אותם מול משרד הביטחון, תובעים משר הביטחון להוריד מאחזים לא חוקיים; רואים אותם מול ביתו של שר האוצר, או בכיכר המדינה, תובעים להשיב סדרי עדיפויות ישראליים, ולא התנחלותיים; או ברחבת המוזיאון - מפגינים נגד "חוק טל"; רואים גם נשי חיילי מילואים מפגינות מול מחנות צה"ל, בתביעה להפסיק את הבזבזנות - בדמים, במשאבים, ב"צווי שמונה", באפליה, בסדרי עדיפויות לאומיים שהועמדו על ראשם.

 

אנו עוברים לידם כמו ליד מוכרי-תותים או קבצנים ברמזור: לעתים מסכימים ומזדהים, לעתים מעקמים אף מול גילויים של דמגוגיה וטעם רע ארגוני; מקווים שבכל מקרה דבר לא יחדור מבעד לזגוגית המכונית אל הבועה שלנו. ואמנם, אפשר לומר שהמפגינים שבכל זאת יוצאים לרחוב הם בעיקר אלה שהבועה הפרטית שלהם התפוצצה; ויותר משיצאו לרחוב - נזרקו אליו בחרון אין-אונים.

 

כמו בזמן מגיפה - הרוב מסתגר בתריסים מוגפים. וההפגנה הזועקת מכולן היא דווקא זו השותקת, של ההמונים הספונים בבתיהם ובבועתם: שתיקה נרצעת, כנועה, מותשת, בעצם מנוצחת. שתיקה לא רק בנושאים הגדולים - כמו השעיית סדר היום המדיני והאזרחי בידי קומץ אינטרסנטים - אלא גם בנושאים הקטנים, הצרכניים, היומיומיים: שתיקת לקוחות חברות הכבלים מול הנוכלות הצדקנית של הפסקת שידורי הסי-אן-אן; השתיקות מול כניעת אל-על לחרדים, מול חטיפת רשות השידור בידי לשכת ראש הממשלה, מול צנזור שידורי הארוטיקה; השתיקות נוכח התייקרויות מופרכות, ההתעמרות בשעון הקיץ, בחופש הדיבור, בעצם בכל מה שנשאר מחדוות החולין הישראלי. כל יום מביא עמו "סיבוב בורג" חדש, החודר למישור אחר של החיים: מהכלל אל הפרט, מהכללי אל הפרטי. והעם שותק.

 

מה קרה לזעם הפשוט, האלמנטרי - זה שהוציא מאות אלפים לרחובות בגרונות ניחרים ובאגרופים קמוצים? האם הוחנק משום שמלביו העיקריים נמצאים בשלטון? עובדה: מאז כינונה של ממשלת שרון ובני חסותה ממפלגת העבודה - "היכל ועיר נדמו פתע". פסו הפגנות המוניות בישראל. הכיכרות נדמו. הורדו השלטים. מלבד זעקות ולחישות פה ושם, דומה כאילו נכנסנו למצב קטטוני.

 

לא מתוך הסכמה, לא מתוך השלמה, נמשכת שתיקת הרחוב. שכן לא רק הפלשתינאים חיים במצב של עוצר. גם אנחנו מצויים במעין עוצר נפשי. למעשה, שני העמים חיים עתה תחת כיבוש. פשוט: כך נראים החיים לאחר ניצחונם המלא והמוחלט של הפסימיסטים, הברוטליים, נמוכי-המצח, הזדוניים ועקרי-המחשבה ביותר בשני הצדדים. זה אינו השקט שאחרי הסערה, ולא השקט שלפני הסערה. זהו השקט שאחרי הכניעה.