מה רע בפינוי ההתנחלויות

 

הדר ליפשיץ, נווה דניאל, 3.5.02

 

לפני חודשים אחדים קיבלתי הזמנה מדני רשף לכנס היסוד של 'היום השביעי'. את דני, סא"ל במודיעין (במילואים) ואב לחמישה, פגשתי בבית משפחת קהת, בשיחה בין אנשי 'ארבע אמהות' לתושבי גוש-עציון. פגשתי אנשים טובים, אוהבי ארץ-ישראל, אשר העזו להגיע אלינו בימים הקשים של האינתיפאדה בלא מיגון. בפגישה הכניס אותי דני ל'רשימת תפוצה' בדואר האלקטרוני, והוא שולח לי מאמריו אודות מדינת ישראל  ובעיותיה. הפרספקטיבה של דני רחבה, מסקנותיו הגיוניות ובנויות על ניתוח הזירה הבינ"ל, הערבית, הפלשתינית והישראלית שלנו. מדי פעם הגבתי לדבריו, והתפתח בינינו דו-שיח מקוון אשר למדתי ממנו.

עקרונות 'היום השביעי' (שלאחר ששת הימים) נוסחו כך:

1.     מתוך הרצון לעצב את המהלכים ולא להיסחף אחריהם.

2.     מתוך אמונה שלא ערפאת והתנזים יקבעו את גורל מדינת ישראל אלא החלטתנו בלבד.

3.     מתוך ידיעה שנאלץ להמשיך ולהיאבק על קיומנו באזור.

4.     מתוך בטחון שבחברה הישראלית רב המשותף על המפלג, אנו קוראים להידברות עם ובין כל הזרמים בחברה.

5.     לכן, אנו, אנשי "היום השביעי", קוראים לסיים בהצלחה את מלחמת-ששת הימים ולהתכנס לגבולות שיאפשרו קיומה של מדינה יהודית דמוקרטית.

6.     אנו מקווים שבעתיד, כאשר ישתנו הנסיבות במזרח התיכון והעם הפלשתיני יפנה להגשים את שאיפותיו בשכנות לישראל נושיט לו יד.

7.     יותר משאנו חוששים מהטרור אנחנו מפחדים מאובדן הדרך.

8.     רק בידינו הדבר.

 

שמחתי למקרא הדברים. קבוצה אשר מזהה עצמה עם השמאל הישראלי, וכוללת בתוכה תומכי מרצ הקיצונית, מגלים גישה מדינית מפוכחת - השלום איננו בהישג יד, ואנו ניאלץ להמשיך ולהיאבק על קיומנו באזור. דבר נדיר לא פחות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, היתה הגישה הדמוקרטית-סובלנית המדגישה את המשותף בחברה הישראלית, וקוראת להידברות עם ובין כל הזרמים בחברה. אינני יכול להישאר אדיש כאשר נראה שהשמאל הישראלי מאמץ ערכים של דמוקרטיה הסכמית, פלורליזם וסובלנות כלפי יריבים פוליטיים. במקום שבו חוברת גישה דמוקרטית לריאליזם הפוליטי-מדיני שראיתי אצל דני יכול אף אני להימצא, אמרתי בלבי.

 

המילים "להתכנס לגבולות שיאפשרו קיומה של מדינה יהודית דמוקרטית" עוררו את חשדי. אך העדפתי לקוות שהם חלק מסדר-יום רחב יותר. בכנס היסוד גיליתי שמילים אלו הן לב התוכנית, והמדובר בעוד אחת מתנועות ה'הפרדה החד-צדדית' הפורחות להן באזורנו.  על ראש שמחתם מעלים הללו (ידיי רועדות בהקלדת מילים אלו) פינוי עשרות יישובים ובהם חמש רבבות יהודים. כשהובהרה כוונתם שלחתי להם את הדברים הבאים.

 

לאמהות והאבות (גם לבניהם ובנותיהם) ב'יום השביעי'

 

שלום רב,

 

אני מקבל לביתי את הודעותיכם השוטפות, ומהן אני למד כי אתם תומכים בפינוי רבבות מתנחלים מבתיהם. כיוון שאני מעריך את יושרכם האינטלקטואלי, אפרוש בפניכם את הנימוקים לדעתי השוללת בתכלית רעיונות מעין אלו.

 

א.   עקירת ישוב היא מעשה אנטי-ציוני. הציונות בעיני היא שיבת עם ישראל לארצו. כאשר עוקרים יישוב יהודי בארץ-ישראל עושים את הדבר ההפוך. הדבר קרה אצלנו בגוש-עציון ב- 48, בגלל שהאויב ניצח וגירש אותנו. היו יישובים שפונו מפני שלא ניתן היה להגן עליהם. דבר חמור יותר נעשה בפינוי ימית אך הדבר נעשה למחרת מלחמת יום הכיפורים בה נהרגו אלפי חיילים, כדי למנוע מלחמה נוספת. יגאל אלון, כידוע, התנגד לפינוי ימית. יצחק רבין תלמידו-חברו קבע את העיקרון שלא תפונה שום התנחלות לפני הסדר קבע עם הפלשתינאים. תוך כדי המו"מ שקד רבין על הרחבת ההתנחלויות 'הביטחוניות'. אני עצמי גר בבית אשר נבנה בימי ממשלת רבין, וזכה לתמיכת משרד השיכון בהנהגת השר דאז בנימין בן-אליעזר. 

מבחינה ציונית דינה של כפר דרום כתל-אביב. 'חזרנו לכפר דרום על מנת לא לצאת משם לעולם' אמר משה דיין לפני שלושים שנה.

ב.    כי אנחנו במדינה דמוקרטית. ודמוקרטיה מקפידה להגן על זכויות האדם. גירוש אדם מביתו מהווה פגיעה חמורה ביותר בזכויות האדם. לכן איני אוהב את הרעיון של פינוי ערבים (שאינם תומכי-טרור) מבתיהם בארץ-ישראל. הדמוקרטיה אינה מסכימה לאפליות על רקע לאומי, ומבחינה זאת זכות יהודים על בתיהם אינה נופלת מזכות ערבים. רצ"ב מאמרה של חיותה דויטש על מפוני ימית. יש בו כדי להאיר על החומרה האנושית, הציונית והדמוקרטית שבפינוי ישוב.

פינוי אחוז שלם מהאוכלוסיה הוא דבר שלא נעשה בשום מדינה דמוקרטית! בהקשר זה יש לשקול את הכמות אותה מפנים, ואת מספר השנים בהם גרים האנשים בבתיהם. לא הרי פינוי אלפי תושבי חבל ימית שגרו שנים אחדות בבתיהם כפינוי רבבות ובהם תושבי גוש-עציון בו גדל הדור הרביעי למפוני תש"ח, או נצרים שם גדל הדור השלישי.

מבחינה דמוקרטית יכול, אולי, חשש מלחמה שאבדותיה עצומות לשמש כשיקול מול ערך זכות האדם על ביתו. אך פגיעה כה משמעותית בזכויות האדם מחייבת רוב גורף, לפחות שני-שליש. לפינוי ימית ניתן להתייחס כנסבל מבחינה דמוקרטית גם בגלל התמיכה המוחלטת (דומני שברוב של 76 מול 19 מתנגדים). פינוי אחוז שלם מהאוכלוסייה ברוב הנופל משני שליש הוא אנטי-דמוקרטי בעיני. מבחינה דמוקרטית זכות תושב כפר דרום על ביתו כזכותו של תושב תל-אביב.

ג.     המחיר הכלכלי-חברתי איום. פורסם כי עלות פינוי 18,000 תושבי רמת-הגולן מבתיהם הייתה אמורה לעלות 4.5 מיליארד דולר. השגריר האמריקאי הודיע לשר האוצר דאז, בייגה שוחט, כי הם לא ישתתפו אפילו בדולר אחד. ע"פ חישוב זה עלות פינוי 50,000 תושבים תהיה 12.5 מיליארד דולר. בריבית מהסכום הזה  - קרוב לשלושה מיליארד שקל בשנה ניתן להבטיח ביטחון כמעט מוחלט להתנחלויות אלו, ולפתור בעיות חברתיות רבות נוספות.

ד.    סכנת מלחמת אזרחים. ישראל היהודית-דמוקרטית איננה רוסיה הסטליניסטית בה ניתן להעביר חלקים משמעותיים מהאוכלוסייה בלא התנגדותם. בשם רב הנחשב כמתון שמעתי פעם "אפרת היא מפעל חיי. לא אחיה עוד פעם ולא יהיה לי עוד מפעל חיים. אלחם על אפרת כמו שאדם נלחם על חייו!!!" הגורם המיליטנטי ביותר בין המתנחלים הם דווקא יוצאי הארצות האנגלו-סקסיות אשר גדלו על זכויות האדם, ואינם מוכנים לקבל את העיקרון שזכויות אלו אינן חלות עליהם. הם ושכניהם יילחמו על בתיהם. השאלה, בל אחטא בשפתיי, איננה אם יישפך דם במקרה כזה, אלא כמה! ני יודע כיצד ניכנס למלחמת אזרחים זו, אך אין לדעת אם והיכן נצא ממנה. בפעם הקודמת גלינו תוך מלחמת אזרחים כזאת.

תושבי כפר דרום יילחמו על בתיהם כמו שתושבי תל-אביב היו נלחמים על בתיהם, אם היו רוצים לפנותם. הראשונים שיירתמו לעזרת רבבות מתנחלים אלו יהיה כארבע מאות אלף המתנחלים 'הבאים בתור' לפינוי. (בשטחים שכבשה ישראל ב'ששת הימים', הכוללים את הגולן, השומרון, שכונות מזרח ירושלים (רמות, גבעה צרפתית, גילה ועוד), יהודה ועזה גרים למעלה מארבע מאות אלף איש.)

ה.    חיזוק הטרור וסכנת המלחמה, הרחקת הסיכוי לשלום. הפלשתינים יראו את פינוי ההתנחלויות כניצחון וכעוד שלב בתורת השלבים. הטרור השתלם ויש להגבירו. הנוכחות הציונית בארץ תיגמר כמו הצלבנית. פינינו אלפים בימית, עשרות אלפים כעת, יו"ר הכנסת תומך בתוכנית הסעודית ובפינוי עוד מאות אלפים, ואינשאללה נשלים זאת עם המיליונים. לא נישבר ונמשיך בטרור.

שלום באזור מותנה בהנחת יסוד אצל שכנינו, כי הטרור והמלחמה לא יועילו להם בדבר.

אם, חלילה, תקום מדינה פלשתינית בשטח שנפנה. תוגבל עוד יותר יכולתנו לקיים מבצעים כ'חומת מגן', והאיום של כיבוש מחדש של השטחים לא ירבץ עוד לפתח המנהיגות הפלשתינית. 

ו.     כבר חמש שנים איננו שולטים בפלשתינים. לאחר פינוי חברון, ועוד יותר לאחר הסכמי וואי, הפלשתינים שולטים בעצמם. הם נהנים מאוטונומיה שהגבלתה היחידה היא בפעילות ישירה לרצח יהודים. בגבולותינו הנוכחיים, לאחר הסכמים אלו, אין את מיליוני הערבים בשומרון, יהודה ועזה. אני חושב שהמילה בה מרבים להשתמש במחוזותינו 'כיבוש' אינה אלא עיוות ואיוולת.

 

בגלל סיבות אלו, ועוד נוספות שאשמח לפרט, אני רואה סכנה גדולה בקריאות לפינוי חד-צדדי של התנחלויות.

 

בהערכה,

הדר ליפשיץ