פייסנות עם תו מחיר

 

בן-דרור ימיני, אופקים (33), אוקטובר 2006

 

התנגשות הציביליזציות במערב אירופה, בין המדינות הנאורות לבין האיסלם הרדיקלי כבר החלה, והדוגמאות רבות מספור. אולם השמאל הליברלי, במיוחד בבריטניה, ממשיך לדגול בקו פייסני כלפי גילויי הקיצוניות, ומתרץ אותם בכיבוש הישראלי ובמעורבות הצבא הבריטי בעיראק. אם האנגלים לא יתפכחו, הם עלולים לשלם מחיר יקר. אם אנחנו לא נתפכח באשר למתרחש כאן, נשלם מחיר יקר פי כמה.

 

כדאי לשים לב לנעשה באירופה. התנגשות הציביליזציות כבר החלה שם. מקרה ועוד מקרה, פרשה ועוד פרשה, וההתנגשות כבר שם. זה התחיל ברצח תיאו ואן גוך בהולנד, נמשך בעשרות רציחות "קטנות" על רקע כבוד המשפחה, צבר תאוצה עם המאבק על חוק הרעלה (לחוק, לנערות ולבתי הספר שלום), התבטא במשבר הקריקטורות בדנמרק, שגבה חיי של למעלה ממאה בני-אדם (בידי כוחות הביטחון בארצות מוסלמיות), החריף עם הפיגועים בלונדון ועם אלה שנמנעו, תובל בנאומי האימאמים המסיתים במסגדים, מצא ביטויו בחוקי ההגירה הנוקשים המתקבלים ברוב מערב אירופה, קיבל תנופה במיני-משבר, שנוצר בעקבות דברי האפיפיור על האיסלם, עבר לתחום התרבות עם ביטול הצגת אופרה בברלין ועם המורה לפילוסופיה מצרפת, שהפך פליט בארצו בגלל מאמר ביקורתי שלו על האיסלם, והדוגמאות רבות מספור.

 

אולם חלק מכלי התקשורת בשלהם. לא חשוב מהו האירוע, הם תמיד יקוננו שהניכור של המוסלמים נובע מחטאי החברה הקולטת, והם תמיד יפרשו את הזעם האיסלמי כמחאה מוצדקת, על רקע האירועים בעיראק ובאפגניסטן. ותמיד תמיד הם יטרחו להזכיר את "הזוועות והפשעים שמבצעת ישראל בפלסטינים".

 

זו דרכו הכמעט קבועה של העיתון הבריטי "גרדיאן". פעם היו היהודים אשמים בכל צרות העולם. היום אשמה ישראל. בעיקר ישראל. אולם מתברר שיש גבול לטמטום ולצביעות. הרי התנגשות הציביליזציות כוללת גם מקרים רבים של דיכוי האשה. ויש גם מקרים לא מעטים של רצח בנות שסטו מ"דרך הישר", כלומר מהמסלול הכפוי של עבדות ו"נישואים מאורגנים", כפי שהם מכונים בלשון נקייה. אז איך ובמה בדיוק אפשר להאשים פה את ישראל? נכון שהשמאל הרדיקלי מסוגל לכל, אבל יש גם שמאל אחר, ויש אקדמיה אחרת, ויש תקשורת אחרת, ויש ציבור חושב, ועל אלה אי-אפשר לעבוד כל הזמן, שהרי אין כל קשר בין דיכוי האשה המוסלמית לבין העימותים בעזה או בבצרה.

 

הדיון האחרון פרץ באנגליה לפני מספר שבועות, בעקבות דבריו של ג'ק סטראו, שר החוץ לשעבר מהלייבור, בדבר קשיים שיוצר הלבוש ה"חדש", שחדר לבריטניה; הניקאב. זה כבר לא הצעיף (veil) שעמד במרכז החוק השנוי במחלוקת בצרפת. עכשיו זה כבר כיסוי פנים מלא (להוציא העיניים), בנוסח הנהוג בסעודיה ובאיראן, המתפשט בריכוזי המוסלמים בבריטניה.

 

השיח הציבורי בבריטניה נכנס לאמוק. ה"גרדיאן" וה"אינדיפנדנט" סיפקו הסברים והצדקות לכיסוי הפנים, שכמעט כולן לקוחים מהלקסיקון הפסאודו-ליברלי: הזכות לחופש הביטוי ולחופש ההופעה, ושאלות כגון למה לצעירה מודרנית מותר לחשוף את הגוף, ולמוסלמית אסור לכסות פניה בניקאב, ומדוע לתקשר בטלפון זה כשר, ולא כך לתקשר מבעד לניקאב. הנושא אף הגיע לבית המשפט, לאחר שסייעת הוראה מוסלמית פוטרה, משום שהתעקשה לעטות ניקאב, מה שהפריע לה לתקשר עם תלמידיה.

 

המדהים בדיון הזה הוא ההונאה העצמית. השיח הכאילו-ליברלי הזה פוגע בערכים המקודשים ביותר של הגוש הליברלי-שמאלי, שהרי אין התנגשות חזיתית יותר מההתנגשות בין תומכי הניקאב החשוכים והריאקציוניים, לבין חסידי החופש והמתירנות. אולם במקום להודות בתהום ההולכת ומעמיקה, מנסה חלק מהשמאל האנגלי לעטות על עצמו את רעלת ההונאה העצמית. כשם שהנרטיב של השוואת הנכבה עם השואה הוא לגיטימי, הם אומרים, כך גם אופנת הניקאב היא שוות-ערך לאופנת המיני. הרלטיביזם חוגג.

 

והמוסלמים? כמו תמיד, הם מצילים את הליברלים מעצמם. כך, למשל, במסגרת הוויכוח שהתנהל בבריטניה, צוטטה בהרחבה פדלה עמרה, מוסלמית צרפתייה, מתוך ספרה "Breaking The Silence". עמרה, שהקימה את תנועת "לא זונות ולא כנועות", מתפלמסת עם חסידי הרעלות, מוסלמים ולא מוסלמים, וקובעת בנחרצות שהרעלות מעולם לא היו ביטוי לשחרור האשה או לביטוייה העצמי, כפי שמנסות לטעון מוסלמיות המשתייכות ל"כוחות הקדמה" מגדודי הרדיקלים הפרו-איסלמיסטים, וכי אין הרעלה אלא סממן של דיכוי.

 

והיא אינה בודדה במערכה. חבר הפרלמנט המוסלמי, שהיד מליק, מהמחוז בו פוטרה המורה בגין ההתעטפות בניקאב, דווקא הצדיק את הפיטורים. "יש תחומי עיסוק," אמר מליק, "שבהם השכל הישר מחייב הופעה מסוימת."

 

בהופעה בטלביזיה טענה המפוטרת, אישייה עזמי, שאין כל הוכחה לבעיות תקשורת כביכול בינה לבין התלמידים, או הוכחה לטענה שהתלמידים אינם מצליחים להבין אותה. אולם הדברים שאמרה עזמי בטלביזיה נשמעו עמומים בעליל, ומי שנזקק להוכחה להצדקת הפיטורים קיבל אותה בהדגמה חיה.

 

התפשטות תופעת הניקאב היא ביטוי חיצוני, בולט ומתריס להתפשטות האיסלם הרדיקלי. הסקרים מוכיחים, שרוב המוסלמים בבריטניה רוצים להשתלב בחברה הבריטית, אולם מיעוט גדול תובע לעצמו אוטונומיה תרבותית במקרה הטוב, או כפיית ערכי האיסלם במקרה הפחות טוב. הדבר נכון לגבי לונדון כפי שהוא נכון לגבי עכו ויפו. הניקאב אינו ביטוי לשחרור. הניקאב הוא נורת אזהרה לתופעה שאינה מסתיימת בהתבדלות בתחום האופנה הנשית.

 

הבעיה המרכזית ברוב מדינות אירופה אינה המוסלמים כשלעצמם. אין פה מלחמת תרבויות. הבעיה המרכזית היא השפעת האיסלם הרדיקלי על צעירים בני הדור השני והשלישי, והשאלה היא כיצד למנוע את השפעת האיסלם הרדיקלי על בני הנוער. איש אינו מוטרד באמת מהניקאב, שאינו אלא ביטוי חיצוני של צעירות "מרדניות". אולם למה שמתחולל בקרב המוסלמים הצעירים אין, בדרך-כלל, ביטוי חיצוני, מה שמסוכן יותר. הצעירים שביצעו את הפיגועים בלונדון נראו כמו בני גילם המוסלמים ש"התאנגלזו". הם לא הלכו בגלאביות ולא חבשו כאפיות, אבל הם היו "מורעלים" עד היסוד בארס האיסלם הרדיקלי. ומכיוון שלא היה ביטוי חיצוני לקיצוניותם, לא הצליחה השלטונות לזהותם ולהיערך לקראתם.

 

חילוקי הדעות העיקריים מתמצים בסוגיה אם גישה מבינה ומפייסת תקטין את הניכור, או שהיא תחזק את האיסלם הרדיקלי. הספר "לונדוניסטן", של מלאני פיליפס, עמוס הוכחות לכישלון הגישה הפייסנית. הפייסנות, דווקא היא, היתה והווה חממה לשגשוג האיסלם הרדיקלי, היא טוענת.

 

והבעיה אינה מתחילה ואינה מסתיימת באירופה. הבעיה היא גם ובעיקר בעיה שלנו. יחסית, בישראל יש יותר מוסלמים מאשר בצרפת, בגרמניה או בבריטניה. הקולות הרדיקליים הבולטים אצלנו הם של השייח' ראאד סלאח ושל עזמי בשארה, על אף היותו נוצרי. האם פייסנות כלפיהם תוציא את העוקץ מההסתה הארסית שלהם, או שמא דווקא תעודד את השניים להמשיך בקו הרדיקלי ולהחריף אותו?

 

נדמה שרק מי שמתעקש לעטות על עצמו ניקאב, בלי נקבים לראיה, ממשיך לטעון שהפיוס מסייע במשהו. השייח' סלאח לא יוותר בשום תנאי על מטרתו; הקמת חליפות איסלמית בארץ. עזמי בשארה לא יתפשר על פחות מחיסול הפרויקט הציוני, ואל נשלה את עצמנו.

 

רבים באירופה, ממש כמו כאן, עדיין לא עיכלו את ה"בשורה" האיסלמית. אילו נחסמו, בזמנו, ההטפות הארסיות של אבו-חמזה אל-מסרי, שהטיף מהמסגד בפינסבורי, היו מוסלמים רבים נמנעים מלהתגייס לשורות האיסלם הרדיקלי, וגם קן לוינגסטון וג'ורג' גלאוואי, חסידי הקו המצדיק את מעשי הטרור, לא היו מרימים ראש.

 

האם אפשר לבלום את הטפותיו הקיצוניות של השייח' סלאח? במצב החוקי הקיים, התשובה שלילית. כבר היה מתאבד ערבי-ישראלי אחד, מוחמד שאכר חבישי, בתחנת הרכבת בנהריה, בשנת 2001. השייח' סלאח היה בין מנחמי משפחתו בכפר אבו-סנאן. המסית הלך למשפחת המוסת, לחזק את ידיה.

 

לפיכך, אם לא תימצא דרך חוקית לבלום את ההסתה, נשלם מחיר מלא, כפי שכבר התחלנו לשלם וכפי שהתחילה לשלם בריטניה. אלא ששם שונו החוקים, וניתן לעצור מסיתים מהסוג הזה. ואילו אנו, המתעקשים על כללי המשחק הישנים, ניאלץ לשלם מחיר נוסף ומופקע.