לא רלבנטי

 

דני רשף, מושב חוסן, 8.12.06

         

דו"ח בייקר-המילטון של "קבוצת הלימוד עיראק" שפורסם אתמול 07/12/2006 בארה"ב מעורר דאגה לא בגלל מה שיש בו או אין בו אלא בגלל חוסר הרלבנטיות שלו לבעיות איתן הוא מתמודד. עיקר ההמלצות הם.

 

לצמצם את הנוכחות הלוחמת של ארה"ב בעיראק ולהעביר בצורה הרבה יותר נמרצת את נטל הלחימה לעיראקים עצמם כשהם מחוזקים בסגל הדרכה אמריקאי מתוגבר (נוסחה שכבר נחשלה בעבר בוויטנם ומקומות נוספים בעולם ונכשלת כל יום מחדש בעיראק).

 

להעביר את הכוח הלוחם של ארה"ב מחוץ לעיראק, לכוויית או סעודיה, ולהפוך אותו לכוח התערבות מהיר בעיראק.

 

לנהל מו"מ מדיני ישירות עם סוריה ואיראן על פתרון הבעיה העיראקית במגמה להגיע אתם להסכמה כל שהיא על עיראק.

 

להרגיע את המתחים והסכסוכים האחרים במזה"ת ולשקם את מעמדה המתערער של ארה"ב על ידי ועידת שלום אזורית שבה, בלחץ אמריקאי, ייושבו המחלוקות המסורתיות של המזה"ת. הסכסוך עם הפלשתינים ו"כיבוש" רמת הגולן.

                                       

מספר מלחמות מתחוללות ומצטלבות בעיראק בו זמנית ואין בהמלצות בייקר-המילטון כדי להתמודד ולו עם אחת מהן.

המלחמה הראשונה היא בין ארה"ב לאיראן ונמשכת לפי מקצת הפרשנים בארה"ב בצורות שונות כבר מ-1979 וההשתלטות אל שגרירות ארה"ב בטהראן. מלחמה זו מתבצעת בעיקר באמצעות שלוחיה של איראן – "צבא המהדי" ו"גייס באדר" בעיראק והחיזבאללה בלבנון. מטרתה של איראן ברורה, מוצהרת וחד משמעית. לדחוק את ארה"ב, השטן הגדול, מכל השפעה באזור ולהפך למעצמה הגרעינית ההגמונית במזרח התיכון. מעצמה החולשת במישרין ועקיפין גם על חצי מעתודות הנפט העולמיות. אפשר אמנם להגיע עם איראן לעסקה זמנית על בסיס "עיראק תמורת גרעין" אלא שמשמעותה לבסוף איראן גרעינית, מרוץ גרעיני פרוע במזרח התיכון, תחושה עמוקה של נבגדות מצד אותן מדינות ערביות ששמו יהבן על ארה"ב כמו סעודיה, מצרים וירדן והתדרדרות עמוקה באמון הבסיסי לארה"ב. הסיכוי שבתוך המרוץ הגרעיני הפרוע יזלגו אמצעים גרעיניים קטלניים לארגוני הטרור המוסלמיים במזרח התיכון יוכפל במונים רבים והחשש שאירופה וארה"ב יצטרכו להתמודד עם אימת הטרור המוסלמי הגרעיני תהיה מוחשית ביותר. שום ועידת שלום אזורית שבה מוותרת ישראל על נכסים רבים לא יכולה להשפיע על ההיבט הזה של המלחמה בעיראק.

 

ההתעצמות האיראנית פתחה מחדש את העימות הסוני שיעי באסלאם. מה שהמלך עבדאללה מירדן כינה - "הקשת השיעית". בעוד איראן מזינה את המליציות השיעיות במזרח התיכון כולו התבשרנו רק הבוקר בקול-ישראל שחלק מההתנגדות הסונית בעיראק ממומן מתרומות של עשירי סעודיה והמפרץ. גם המלחמה השניה, הסונית שיעית, בעיראק לא מושפעת מקיומה או אי-קיומה של ישראל ושורשיה נעוצים בקיפוח ההיסטורי המסורתי של השיעים ובאיבה העמוקה שהאיסלם הסוני הקנאי רוכש לשיעה. אכן את רוב פיגועיו בעיראק כיוון אל קאעידה לאוכלוסייה השיעית במדינה.

 

המלחמה השלישית בעיראק מתנהלת בין הג'יהאד הסוני העולמי למערב בכלל ולארה"ב בפרט שישראל נחשבת למוצב חוץ שלו. אין בוויתור כלשהו של ישראל ואפילו במחיקתה מהמפה כדי להקהות את עומק האיבה לתרבות המערב או כדי לבלום את תנופתו. לכל היותר תחשב מחיקת ישראל כעוד תבוסה למערב בדרך לשחרור אנדלוס (ספרד) וגרוש המערב מהמזרח התיכון כולו.

 

המלחמה הרביעית בעיראק היא מלחמתו של הבעת' החילוני בעיראק, ששלט במדינה ביד ברזל וינק מעטיני השלטון של המדינה, שהפך להיות גורם שולי נטול משאבים כלכליים ופוליטיים בעיראק. גם מאבק זה אינו ולא קשור בצורה כל שהיא למעמדה של ישראל.

 

יש אמנם הגיון לנתק את סוריה העלאווית, גורם מרכזי ב"ציר הרשע", מההשפעה האיראנית ולנסות לשלב אותה במערך המדינות הסוניות המתונות והפרו מערביות. בציניות מובהקת אך לא חדשה מוכנה הועדה לשלם לסורים במטבע ישראלית – וויתור על רמת הגולן.

 

דו"ח בייקר-המילטון עצמו משקף מבוכה אמריקאית עמוקה, מנסה לעצב אסטרטגיה של יציאה מעיראק ומוכן להתפייס עם ההתעצמות האיראנית על חשבון כל שאר המדינות הסוניות במזרח התיכון. דווקא רוח הדו"ח פוגעת קשות בסיכוי שסוריה תחליף צד מאיראן המתעצמת, בדרך להגמוניה אזורית ולהשמדת ישראל, לארה"ב שזה אתה הודתה במגומגם שהיא בצד המפסיד המוכנה אפילו להפקיר לבסוף את ישראל עצמה.

         

מלחמת לבנון האחרונה הוכיחה שהסכסוך המסורתי בין ישראל לפלשתינים במזרח התיכון מדאיג כרגע הרבה פחות את העולם הערבי המתון מאשר ההתעצמות הגרעינית האיראנית וההתעוררות השיעית הנלווית. אחרי הכל לא ישראל מערערת את היציבות האזורית ומאיימת באמת על שכנותיה. איראן כן ועל כולם. דווקא הדו"ח הוכיח לאותם מדינות שארה"ב מתקפלת, וכי היא מציעה להם ברצינות, כגלולת הרגעה, לפתור את בעיות העבר המאבד מחשיבותו על חשבון הבעיות המתעצמות בהווה ובעתיד.

 

ארבע חלופות חשובות, יצירתיות, התקפיות ומהפכניות שמתמודדות עם המצב בעיראק לא נידונו ברצינות ולכן הפכו את הדו"ח להצהרה תבוסתנית רדודה.

 

לשלש את הכוח של ארה"ב לתקופה ארוכה – לארה"ב לעולם לא היה מספיק כוח באמת כדי להתמודד עם המצב הביטחוני בעיראק. להילחם ישירות בכל גורמי האנרכיה במדינה בלי שום משוא פנים – המחיר בחיי חיילי ארה"ב מן הסתם יהיה גבוהה הרבה יותר אבל יהיה סיכוי לייצב את המצב. להרתיע את איראן ולמצוא אפשרות לצאת מעיראק ללא תבוסה. לזנוח את הדמוקרטיה העיראקית, שממילא לא תקרום עור וגידים תחת ההשפעה האיראנית ולחדש את כוחו של הבעת' החילוני אפילו בראשותו של סדאם חוסיין עצמו. להשאיר לכוח האמריקאי רק את משימת חסימת הגבול עם איראן. לבעת' יש את האכזריות, הנחישות והיכולת במחיר דמים כבד לייצב מחדש את עיראק. המשמעות היא פשיטת רגל מוסרית של המלחמה מראשיתה מצד ארה"ב אבל גם סיכוי סביר לבלום מחדש את ההתפשטות האיראנית ולהתפייס עם העולם הערבי המתון.

 

מאחר שאיראן מזינה את המלחמה בעיראק, מערערת את יציבות המזרח התיכון וחותרת ליכולת גרעינית – לתקוף את איראן בעוצמה רבה ולהחריב את היכולת הצבאית והטכנולוגית שלה. בכך תיתן ארה"ב סיכוי לדמוקרטיה העיראקית להתפתח ללא מעורבות איראנית, תזכה לאמונם של המדינות הערביות המתונות ותרחיק את סכנת האיום והטרור הגרעיני למזה"ת ולעולם אולם היא גם עשויה להסתבך בעוד מלחמה שתמיד יש בה הפתעות בלתי צפויות.

 

לחלק את עיראק המתפצלת ממילא לשנים או שלש מדינות. מדינה שיעית בדרום שמן הסתם תסבול ממעורבות איראנית עמוקה, סונית במערב וכורדית בצפון אולי כמדינה פדראלית בתמיכה והשפעה אמריקאית וערבית חזקה. חלוקה שתאפשר "להכיל" את התפשטות העוצמה האיראנית והשיעית במחיר שהוא כנראה הפחות נורא מכל שאר האפשרויות.

 

אין מהכתוב לעיל כדי להסיק שאין חלופות נוספות או כדי להמליץ דווקא על אחת מהן אבל כל הארבעה ראויים לדיון מעמיק אמיתי.

 

לסיכום: דו"ח בייקר-המילטון כשל באבחנת בעיות האמת של המזה"ת בעקבות המלחמה בעיראק והציע פיתרונות הלקוחים מהניסיון הדיפלומטי הקודם והלא רלבנטי של חבריו. הוא חסר כל יוזמה יצירתית  וממחזר נוסחאות ישנות שכבר נוסו באי הצלחה בעבר. הדו"ח לא מציע באמת פתרון ישים ורק מעלה חששות ומגביר את המבוכה בקרב כל מדינות המזה"ת. מדאיג מאד שכל מה שצוות הבדיקה הכל כך יוקרתי הצליח להפיק זה דו"ח שטחי לא רלבנטי ושזה מעיד אל ארה"ב הגדולה כולה.