כבוד לאומי או פדיון שבויים?

 

גלית מ. בן-ישראל, וואיינט, 6.3.09

 

את השיעור הנדרש מכישלון פעולת החילוץ הצבאית במלון סבוי לא למדנו. טרם התנהל כאן דיון מהותי בסוגיות שהקשורות בו.

 

קצת לפני חצות, בלילה שבין 5-6 במארס 1975, נחתו שתי סירות גומי, נושאות חולייה בת שמונה מחבלים חברי ארגון פתח בחוף תל-אביב, באזור הרחובות הרברט סמואל וגאולה. הטיילת החדשה של ציץ', בית הקפה על המים של "חוף ירושלים", ספינות המשמר המשייטות לאורך קו החוף והמטוסים השומרים ממעל, כל אלו טרם היו בנמצא. ברוך בואכם ל"עולם הישן". לטרוריסטים קראו אז מחבלים, הם היו ערבים, לאומיים, חילונים וסוציאליסטים.

 

בשנות ה-70' וה-80' של המאה הקודמת, התחוללה בתוככי מדינת ישראל מלחמה למחצה בין ארגוני הטרור הפלסטיניים שרובם היו שייכים לקואליציית אש"ף וישבו בעיקר בלבנון, לבין היהודים-הישראלים. פיגוע-מיקוח הייתה שיטה טרוריסטית חדשנית וראוותנית, אחת מני רבות אותה הכניסו הפלסטינים לרפרטואר הטרור הבינלאומי. ההשתלטות על מלון סבוי הייתה פעולה אחת בשרשרת פיגועי-המיקוח בישראל.

 

פרשת מלון סבוי הייתה אירוע טרור מתמשך. התחנה הסופית במסע שהחל בחוף ימה של תל-אביב, הייתה השתלטות על המלון. החוטפים תבעו להטיסם לדמשק עם בני הערובה, שגריר צרפת בישראל ועשרה מחבלים. הם מילכדו את הבניין במטעני נפץ, והודיעו שיפעילו את המטענים אם תתבצע פעולה צבאית.

 

ממשלת ישראל התנהלה בדיוק לפי המודל שהתקבע בעקבות פרשת סבנה (1972). הממשלה ניהלה משא ומתן פיקטיבי עם החוטפים, ובמקביל החליטו יצחק רבין, שמעון פרס ומוטה גור על פעולה צבאית. ממשלת ישראל שמרה על העיקרון של "לא נכנעים לסחטנות של חוטפים". בנוסף, ביצוע פעולת החילוץ הוטל על יחידה צבאית (סיירת מטכ"ל) שלא הייתה מיומנת בכך (נטרול חוטפים בלבד). החוטפים מצידם קיימו גם הם את הבטחתם, והפעילו את מטעני הנפץ במהלך הפריצה. בסוף הפעולה נמנו ההרוגים: שבעה בני ערובה ושני חיילים מהכוח הפורץ, וכן ששה מחבלים.

 

למרות כישלון פעולת החילוץ הצבאית, שנקראת עד היום בתולדות סיירת מטכ"ל "סבוי ואבוי", לא נפתח מעולם דיון מהותי בשאלות הבאות: האם ניתן היה לנהוג אחרת? האם אפשר לנהוג בגמישות ברמה כזו או אחרת, כשהסיטואציה אינה מתאימה לפעולת חילוץ צבאית, כמו בפרשת  בית הספר במעלות, נחשון וקסמן, או גלעד שליט? מי באמת מחליט באירועים כאלו, מדינאים או אנשי צבא? האם סיירת מטכ"ל היא היחידה המתאימה לביצוע פעולות מעין אלו? אם לאו, מדוע בוחרים בה ומי בוחר בה שוב ושוב? מדוע לא להתייחס לאיומי המחבלים בדבר פיצוץ מטענים, אם תתבצע פעולה צבאית? ומדוע להמשיך ולכנות פעולה שבבסיסה עומד הרג ודאי של חלק מבני הערובה - פעולת חילוץ? ולמי אין ערך לחיי אדם, לחוטפים או למקבלי ההחלטות הפוליטיים? או אולי לשניהם?

מדוע אסכולה שנולדה בסוף שנות ה-60' ותחילת שנות ה-70' של המאה הקודמת, על ידי אישים כמו דיין ורבין, שתהליך עיצוב אישיותם הסתיים בשנות ה-40 של המאה הקודמת, תקפה גם עשרות שנים אחר כך? מדוע חטיפות ספוראדיות של אזרחים וחיילים ישראלים יכולות להוביל עם שלם למלחמה (מלחמת לבנון השנייה)? או למצור מתמשך על עזה? מדוע אנו דבקים כל כך בכבוד הלאומי שלנו, ולא בקדושת חיינו? או בחובותיה של המדינה כלפי אזרחיה וחייליה החטופים?

 

מדוע אנחנו עדיין מפנטזים על חילוץ הירואי שתבצע יחידה נבחרת, בלב אחד האזורים בהם צפיפות האוכלוסין הגבוהה בעולם, במקום לנהל משא ומתן אמיתי ולשלם מחירים כואבים לטובת שחרורו של חייל ישראלי? מדוע יש בינינו המעדיפים פעולת חילוץ שעלולה להסתיים במותו הוודאי של החייל, במותם של כמה מאויבינו ו"בהצלת" כבודנו הלאומי, ולא בפידיון השבוי גלעד שליט?

 

ד"ר גלית מ. בן-ישראל, מרצה וחוקרת טרור פלסטיני וטרור מוסלמי באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת בית-ברל. 

עבודת הדוקטורט שלה עסקה במדיניות ממשלות ישראל באירועי פיגוע-מיקוח שביצעו טרוריסטים פלסטינים בין 1968-1994.