השכן מאיראן

 

דני רשף, מושב חוסן, 19.10.06

 

ההודעה שפרסמו הסעודים בהסכמת מצרים ביום שישי 14/07/2006, יומיים לאחר פרוץ מלחמת לבנון וערב כינוס הליגה הערבית לדון במלחמה, היתה חריגה מאד לנוף הפוליטי באזורנו, שבו מקובל להאשים את ישראל אוטומטית בכל דבר: "גורמים בתוך לבנון ומי שמאחוריהם אלה לבדם ישאו באחריות המלאה". הודעה שבתוספת מפורשת של השמות איראן וחיזבאללה יכלה להיות מנוסחת גם על ידי כל פוליטיקאי מהימין הישראלי. ביטוי ראשוני לתמורה אפשרית במזרח התיכון בעקבות מלחמת עיראק.

 

לפני המלחמה בעיראק ב-2003 ניסה מלך ירדן להזהיר את הנשיא בוש. לדעתו הפלת משטר סדאם וכינון כעין דמוקרטיה בעיראק לא יכולה להביא אלא לעוד מדינה שיעית תחת השפעה איראנית מכריעה, וליצירת ציר שיעי מאיראן עד לבנון; ציר שיתעצב בצל העוצמה הגרעינית האיראנית הנבנית, יחלוש על מקורות אנרגיה אין סופיים ויהיה הגורם המרכזי המאיים על יציבות המזה"ת. לא שחר דמוקרטי חדש תביא המלחמה בעיראק למזה"ת אלא משבר מתמשך לאורך שנים - כך העריך בשעתו המלך עבדאללה.

 

בבחירות שנאכפו, מתוך בורות מדינית, על ידי ארה"ב בעיראק ב-20/01/2005, זכו המפלגות השיעיות ברוב מוחלט. נורי אל מאליקי, ששהה באיראן כגולה פוליטי 23 שנים, היה לראש ממשלה שקשריו ויחסיו עם הצמרת האיראנית טבעיים, חזקים ויציבים מקשריו עם המערב. עיראק הפכה למדינה שיעית במהותה עם מיעוטים. המשטרה והצבא אוישו בעיקר בשיעים, חלקם במקביל חברים במליציות השיעיות הפרו-איראניות "צבא המהדי" ו"כוח באדר". חוליות מוות שיעיות, שפעלו בחלקן בגיבוי ובמסגרת כוחות הביטחון, החלו לנקום בסונים ולטהר אזורים נרחבים בעיראק. הגיע תורם של הסונים העיראקים להיות פליטים בארצם בטיהור האתני המתנהל במחוזות השונים של עיראק. חזון הבלהות של מלך ירדן קרם עור וגידים. המרוויחים הגדולים במלחמה הם השיעים ואיראן והמפסידים הגדולים בעיראק הם ארה"ב והערבים הסונים, בעיקר בעיראק. איראן המתגרענת מטילה צל גדול על האזור והפכה לבעיה המדינית, הכלכלית והדתית המרכזית במזה"ת.

 

"יש לעיראק שני כובשים: איראן וארה"ב. אנחנו מציעים לפתוח במו"מ עם ארה"ב על סיום הכיבוש...  לעולם לא נקבל על עצמנו את מרות אל קאעידה". את ההצהרה הזו מסר באופן מפתיע ביום שלישי האחרון, בווידאו, איברהים אל שימרי דובר "הצבא העיראקי המוסלמי", ארגון הגרילה הסוני הגדול בעיראק. הצהרה שהיא ביטוי טבעי נוסף לחשש מפני העוצמה העולה של איראן ושלוחותיה. המשך טבעי לעמדת סעודיה במלחמת לבנון. אויבו של אויבי הוא חברי, לפחות זמנית. בלי הסונים במזרח התיכון אי אפשר לבלום את אל קאעידה ובלי ארה"ב אי אפשר באמת לבלום את איראן לא בעיראק ולא במזה"ת. בשלו התנאים לברית של מפסידים.

 

החשש מאיראן ושלוחותיה, בייחוד מזו המתודלקת בלהט דתי שיעי והמתקרבת לגרעין דוחק הצידה את החשש מאל קאעידה ואת העיסוק האובססיבי בסכסוך הפלשתיני. יש אויב חדש שמאיים על כולם ובמאמץ לבלום אותו מותר אפילו להכשיר את השטן הגדול מאמריקה ואת הקטן כאן בישראל. ישראל יכולה בהחלט למצוא את עצמה בסירה אסטרטגית אחת לא רק עם ארה"ב אלא גם עם חלק גדול ממדינות ערב שסביבנו.

 

זו אולי סיבה מספקת לצאת מההלם של מלחמת לבנון, לייצב את הממשלה ולהרחיב את בסיסה ולייצר סדר יום מדיני מפני שההזדמנויות רבות ומחיר ההחמצה יקר להחריד.