הלקח

 

דני רשף, מושב חוסן, ל' תשרי תש"ע, 18.10.09

 

הטענות שדו"ח גולדסטון נועד מלכתחילה לגרור את ישראל לעמוד הקלון, שמדינות אחרות גרועות פי כמה, שמלחמתנו בחמאס מוצדקת לפי כל הגדרה בין לאומית, שעל פי מומחים צבאיים בינ"ל צה"ל הקפיד הקפדת יתר, ככל שניתן לחסוך בחיי נפגעים אזרחים בנסיבות הלחימה וכי המועצה לזכויות אדם היא בעצם מוסד שאין לו דבר עם זכויות אדם, הטענות – כולן נכונות אבל לא רלבנטיות.

 

מדינות ערב, הרשות הפלשתינית והחמאס גילו לאחרונה, לדעתם, את המתכון הנכון לחיסול ישראל – דה-לגיטימציה מתמשכת. הכפשה מתמשכת בכל מקום במערב, שימוש בכל אמצעי תקשורתי, הסתמכות על המיעוט המוסלמי ההולך וגדל במערב, על ארגוני "זכויות האדם", כדי לגייס גם גורמים תמימים שאין להם דבר נגד ישראל עצמה, ובכל האמצעים – מאמרים, תוכניות טלוויזיה, אינטרנט והפגנות רחוב על – כל דבר ובכל הזמן.

 

מסע הדה-לגיטימציה של ישראל המרים ראש בכל מקום החל מכתבה בעיתון שבדי דרך ראש ממשלת תורכיה המאשים את ישראל ב"הפצצת ילדים פלשתינים בפצצות זרחן" כבר אינה תופעת שוליים אלא אופנה עולמית המהווה סיכון אמיתי לקיומה של ישראל.

 

התנודות הדמוגרפיות בעולם שמתאפיינות במשקלו העולה של האסלאם במארג העולמי והעתקת משקל הכובד מארה"ב לסין, הם תהליכים גדולים שאין לישראל כמעט יכולת להשפיע עליהם. להשפיע לא אבל להתאים את עצמה כן.

 

מאז מבצע דין וחשבון ב-1993 מתנהלות כמעט כל מלחמותיה של ישראל בטרור בחתימה גבוהה מאד ולאורך זמן לא סביר שבו המלחמה משתלטת על מרקעי העולם. דין וחשבון, ענבי זעם, מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה (להבדיל מחומת מגן) הם כמעט אחים תאומים אחד לשני במאפיינים רבים: הפעלת כוח אש רב וגרימת הרס רב מרחוק מתוך מדיניות של גביית מחיר והרתעה במינימום סיכון. תנועה קרקעית מעטה ומוגבלת המשלימה את כוח האש במקום שכוח האש ישלים את התנועה הקרקעית, הגדרת מטרות נזילה ולא ברורה המתעצבת תוך כדי הלחימה ולא מגדירה אותה מתחילתה. פגיעה מוגבלת מאד בכושר הפיקוד הארגון והשליטה של האויב וביכולתו המהירה להשתקם. תוצאה מדינית לא ברורה שבכל מיקרה יש פער עצום בינה למציאות הנוצרת. ואחרון חביב – מאבק בין לאומי נגד ישראל המערער את הלגיטימיות שלה המבוסס על הרוב האוטומטי באו"ם ועל מראות ההרס והכול תמורת שקט יחסי וזמני.

 

תורת הלחימה שצה"ל הפעיל בעזה הייתה יעילה נגד החמאס, חסכה באבדות לצה"ל אבל השיגה השג זמני מוגבל, לא שינתה את המשוואה האסטרטגית הבסיסית של ישות טרור עצמאית, נבנית ומתחזקת על גבולנו בעזה, ישות המשתלבת במארג האירני האזורי יחד עם החיזבאללה מחד גיסה וצוברת לגיטימיות בין לאומית מאידך גיסה. בעוד החמאס צובר לגיטימיות, פגע מבצע עופרת יצוקה בצורה מואצת בלגיטימיות של ישראל. היום, תשעה חודשים אחרי המבצע, יכול החמאס לחייך בנחת כשישראל נדחקת לפינה ומאבדת את כושר התמרון המדיני והצבאי שלה מול החמאס בעודה מתנחמת בשקט חלקי לאורך קצת מעל חצי שנה.

 

ישראל צריכה לכן לסגל לה תורת לחימה חדשה שמטרתה לא להעניש ולהרתיע אלא לשלול את היכולת הבסיסית מהאויב לתפקד בהצלחה לאורך זמן. בתורת הלחימה צריכים להיות שלשה עקרונות מובילים. הראשון – רציפות והמשכיות, השני – חתימה נמוכה – קרי הפעלה מוגברת של יחידות מיוחדות ומסוערבות הפוגעות, שובות ואם צריך מחסלות ברצף מתמשך את הנהגת האויב (בעזה החמאס) ואת מנגנוני הפיקוד והשליטה שלו. השלישי – מהירות. המודל היום-יומי הרי מתבצע כל הזמן ביהודה ושומרון. למרות שהמצב בעזה שונה מביו"ש היה ניתן לנצל את "עופרת יצוקה" ליצירת תשתית מבצעית מתאימה או לייצר אותה אם נזדקק להפגין את כוחנו נגד החמאס פעם נוספת. יצירת תשתית כזאת צריכה להיות מוגדרת כאחת ממטרות המלחמה הבאה בעזה, אם תקרה.

 

כדי לשקם את מעמדה הבין לאומי ישראל צריכה וחייבת לצאת ביוזמה מדינית משלה שתהיה נקודת ההתייחסות של הקהילייה הבין לאומית. זה יכול לכלול הוצאת שכונות קצה ערביות מירושלים המוניציפאלית ו"העברתן" לפלשתינים – רכס שועפט ובית חנינה למשל. הרחבה מוגבלת של שטחי A ויצירת רצף בין שטחים כאלו והכרה חד צדדית בפלשתין בגבולות זמניים (למעשה המצב הקיים). עדיף שהעולם יתעסק בקידום היוזמה הישראלית מאשר ביוזמה הערבית לחסל את הלגיטימציה של ישראל.