עלילת אנקרה

 

דני רשף, מושב חוסן, כ"ז תשרי תש"ע 15.10.09

 

תוכניות טלוויזיה כמו זו ששודרה בטלוויזיה התורכית המתארת את חיילי צה"ל כרוצחי ילדים בכוונה ובדם קר אינה חדשה במזרח הערבי. כמותה שידרו בכל הטלוויזיות הערביות בעבר. אבל, להבדיל מתורכיה, דאגו מנהיגי ערב המתונים להרחיק עצמם מהעלילה. נשיא מצרים היה משתמש בערכינו הדמוקרטיים כדי להטיח בנו שאין לו שליטה בתקשורת ושאין לו יכולת להגיד לטלוויזיה מה לשדר. למרות שהיה ברור שנשיא מצרים מיתמם הרי לא יכולנו לדרוש ממנו להיות "לא דמוקרטי" כביכול. יחד עם זאת נשיא מצרים עצמו לא עסק בעצמו בהסתה נגד ישראל.

 

במקרה של עלילת אנקרה ראש ממשלת תורכיה טאיפ ארדואן עצמו, בביקור בדובאי ביום שני האחרון, האשים את ישראל ב"הפצצת ילדים פלשתינים בפצצות זרחן". עלילת אנקרה אינה אלא המשך ישיר מדו"ח גולדסטון, פרשת מוחמד א דורה, הפרוטוקולים של זקני ציון ועלילת דמשק. עמדתו הפומבית של ראש ממשלת תורכיה היא משמעותית בתהליך המתמשך של דה לגיטימציה למדינת ישראל המקבל מימד של איום אסטרטגי אמיתי.

 

התפנית התורכית אינה טקטית אלא אסטרטגית. כחלק מנטישת מורשתו של כמאל אתאטורק – חילוניות עם הפנים לאירופה, חזרה טורקיה, בהנהגת המפלגה המוסלמית, לפאן עותמניות מוסלמית עם הפנים למנהיגות מוסלמית ומזרח תיכונית. מנהיגות שאינה מתיישבת עם ידידות עם ישראל. יתכן שהמכשולים הבלתי עבירים בצירוף תורכיה לאיחוד האירופי האיצו את התהליך אבל התאסלמותה מחדש של תורכיה היא חלק מההקצנה של כל העולם המוסלמי – כדי רבע מהאנושות.

 

היחסים עם תורכיה היו מושתתים על שילוב אינטרסים עם הממסד הצבאי התורכי, שאיבד את עצמאותו ואולף לחלוטין על ידי הדרג המדיני. הממסד הביטחוני היה מעוניין בטכנולוגיות הצבאיות הישראליות. התפנית בתורכיה הורידה מעל סדר היום את האפשרות שתורכיה תוכל להיות שותפה, בעתיד הנראה לעין, לטכנולוגיות היותר סודיות של ישראל מהחשש המאוד מוצדק שתורכיה תעביר את כולו או מקצתו לאיראן וסוריה, אתם יש לתורכיה יחסים הולכים ומתהדקים.

 

מדיניות ההסברה של ישראל, גם בנושא דוח גולדסטון, מתבססת על מגננה הסברתית. הדו"ח מעוות, מקורותיו עוינים את ישראל ונתוניו לא בדוקים והדו"ח מעורר הקצנה ומרחיק את השלום. עוד יותר בולטת המגננה במקרה של תורכיה. ידיה של תורכיה מגואלות בדם לא רק מטבח העם הארמני מלפני 95 שנה. אלא בהרג גירוש ופינוי של מאות אלפי כורדים, המכונים בתורכיה "תורכים הרריים", במזרח תורכיה בשנות השמונים. פלישות לעיראק במרדף אחרי כורדים היא שגרה מבצעית בתורכיה. הגדרה עצמית מיועדת לפלשתינים בישראל ולא לכורדים בתורכיה. בעצם ימי מבצע עופרת יצוקה הפציצה תורכיה חמש פעמים בתחומי עיראק מה שהם כינו בסיסי מחבלים. איש אינו יודע מי הופצץ באמת והמקור היחיד זה הדיווחים הרשמיים של מפקדת הצבא באנקרה. קשה להאמין שמכל צבאות העולם התורכים הם היחידים שלעולם לא טועים בזיהוי או פשוט מפספסים וכי באמת כל ההרוגים הם מורדים כורדיים ושאין בהם, חלילה, גם ילדים זקנים או נשים.

 

בתגובת הדוברים הישראלים ניכרת זהירות בכבודה של תורכיה. שר הביטחון מציע לא להתלהם, ציפי לבני מזכירה לתורכים שהקשרים עם ישראל חשובים גם להם ושר החוץ אומר ש "זה לא ראוי בין מדינות ידידותיות", כאילו שיש נסיבות שההתנהגות התורכית כן ראויה. מדינת ישראל חייבת להבין שתורכיה הידידה היא נחלת ההיסטוריה. תורכיה אינה אויבת, אבל, מזה זמן שהמדינה עוינת במובהק והתהליך שמעתיק את תורכיה למזרח ולחיק האסלאם אינו מותנה או מושהה בגלל אמירה ישראלית כזו או אחרת. אין לישראל מנוס מלהזכיר לתורכים שקופת השרצים על גבם גדולה בהרבה מונים ומזוויעה פי כמה – לא כדי לשכנע את התורכים אלא כדי להזכיר לעולם.