אנאפוליס

 

דני רשף, הטרור הבינלאומי, 25.11.07

 

עד לפני חצי שנה מרכז הכובד של המזה"ת היה בטהרן. מיליציות שיעיות הדליקו תבערה גדולה שאיימה למוטט את עיראק, שבחסות ארה"ב, אל תוך מלחמת אזרחים. איראן באמצעות שלוחיה בעיראק, בלבנון וברשות הפלשתינית החזיקו את הממשלים הפרו אמריקאים בעיראק, לבנון והרשות הפלשתינית כבני ערובה לעוצמתם של מליציות החסות האיראניות.

 

החלטת הליגה הערבית להצטרף לוועידת אנאפוליס בדרג של שרים העבירה את מרכז הכובד הפוליטי מאיראן לארה"ב. למעשה נוצרה לקראת אנאפוליס ראשיתה של התאגדות ערבית לבידוד איראן, המוכנה, בהתרסה מוחלטת לשאיפה האיראנית למחוק את ישראל מהמפה, לתת הכשר מסויג לעצם קיומה של ישראל. סוריה, בת הברית העיקרית של איראן, נקלעה לדילמה קשה בין בידוד משאר העולם הערבי ואובדן לגיטימציה בליגה הערבית לבין דבקות באיראן. בין משאבי הכסף של סעודיה והיכולת הכלכלית של ארה"ב לכלכלה האיראנית המקרטעת. לא רק בסוגיה הישראלית צריכה סוריה להחליט אלא גם בסוגיות לבנון ועיראק.

 

מהלכים במזה"ת שהוכתבו על ידי איראן מוכתבים, נכון לעכשיו, על ידי ארה"ב בשיתוף פעולה גובר עם העולם הערבי סוני ובבידוד גובר של איראן.

 

בידודה המתריס של איראן והדילמות הניצבות בפני המשטר הסורי הם תהליכים רצויים מאד לישראל ולמעמדה האסטרטגי במזה"ת. כל התוועדות מתוקשרת עם ראשי העולם הערבי מקבעת את הקיום הישראלי יותר ויותר בתודעה הערבית במזה"ת. באנאפוליס יכולים להיווצר היסודות לשיתוף אינטרסים בין ישראל לעולם הערבי להכלת האיום האיראני בעתיד. אלא שכעת, בטווח הקצר, התהליך הזה ממומן כולו במטבע ישראלית. הוויתורים הישראלים הם שהצליחו לייצר את הנוסחה המתאימה לשיתוף מדינות הליגה הערבית ולהעמקת הדילמה הסורית. אין כמעט ספק שישראל תמצא בלחץ גובר והולך מצד ידידתה ארה"ב להמשיך ולממן, במטבע ישראלית, את הליגה האנטי איראנית המתקבצת לתצלום ראשון באנאפוליס. בראיית ארה"ב הרלבנטיות של אבו מאזן בחברה הפלשתינית היא שולית לרלבנטיות שלו בהנעת תהליך אנאפוליס לקירוב בין ארה"ב, העולם הערבי ואולי גם ישראל.

 

המזה"ת ידוע בהפכפכנותו הדו משמעית. המשטר בארה"ב יתחלף בעוד שנה. סעודיה, כפי שנהגה תמיד, תנסה לגבות את מירב המחיר הפוליטי האפשרי מחבירה לתהליך אנאפוליס אבל גם תנהל מו"מ עם האיראנים, מעמדת כוח משופרת, על עוצמת התהליך. מצריים תמשיך לחמש את החמאס, לאיראן יש עוד הרבה גפרורים להשליך לאווירה הדליקה של המזה"ת ועזה המתגרה עלולה להתפוצץ במתכוון או בטעות בכל רגע. כאשר ג'ורג' בוש וקונדוליסה רייס יכתבו את זיכרונותיהם אנחנו עדיין נצטרך להתמודד עם חברה פלשתינית שסועה ומזה"ת הפכפך ושופע טרור.

 

ראוי שישראל תיתן הזדמנות לתהליך ותזין אותו במחוות ובוויתורים טקטיים. שחרור אסירים, הסרת מחסומים והעברת כספים שיכולים, מן הסתם, גם לעודד את הטרור אבל לא לסכן את קיומה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, הם מבחינת סיכונים שכדאי וצריך לקחת.

 

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהרשות הפלשתינית מפוצלת. שהחמאס בעזה אמנם מבודד אבל חי נושם ובועט, שאש"ף משותק, שאבו מאזן לא נהנה אלא מתמיכה חלקית ומצומצמת במחנה הפת"ח, שהחבורה המובילה בצד אבו מאזן דחקה הצידה לחלוטין את ההנהגה האוטנטית של הפת"ח בשטחים לטובת חבורת הנהנתנים המושחתת מתוניס, שהלגיטימיות שלהם ושל אבו מאזן היא מלאכותית ונשענת על כידוני צה"ל וכסף אירופי ושרוב מוחלט של הציבור הפלשתיני שולל, מטעמים שונים, פיתרון של שתי מדינות ועוד יותר פתרון של שתי מדינות לשתי עמים. לכן למרות האופטימיות מאנאפוליס במישור הכלל ערבי אנאפוליס לא יכולה לייצר תפנית אסטרטגית ביחסינו עם הפלשתינים. אם נרצה מדינה יהודית דמוקרטית נצטרך לבסוף לחזור למתווה החד צדדי.