איימן יקרה,

 

יהונתן גפן, מעריב, 22.10.04

 

איני יודע היכן העולם הבא של המוסלמים. אם להגיד לך את האמת, אני באופן אישי לא מאמין בגן עדן, ולפי איך שזה נראה, הגיהנום הוא כאן.

 

אני כותב לך, איימן אל-חמאס, אחרי שנרצחת על ידי חיילים מבני עמי.

 

הרמטכ"ל אמנם האמין למ"פ ואמר שווידוא הריגה לא היה כאן, אבל הסביר: "הילדה אמורה להיות פיתיון למשוך חיילים מהמוצב ואז לירות בהם". אם ידענו שהיא פיתיון, מדוע לעזאזל הרגנו אותה?

 

דובר צה"ל (שבדרך כלל התפקיד שלו זה להתנצל) אמר: "זאת היתה תוצאה מצערת, אני לא חושב שלמישהו היתה כוונה להרוג אותה".

 

כששאלתי קצין שמשרת בסדיר ברצועה, ולכן איני מוסר את שמו, למה הורגים כל כך הרבה ילדים, הוא ענה לי: "בגלל שהם זזים".

 

עד כה, באינתיפאדת אל אקצה נהרגו 557 ילדים פלשתינים לא בכוונה. 557 טעויות לצבא מתוחכם שפעם קרא לעצמו "צבא מוסרי". 110 ילדים ישראלים נהרגו בכוונה. המספרים האלה מזעזעים, והנורא מכל שכבר התרגלנו לרצח ילדים כחלק מהסכסוך, ועל כך שום אלוהים לא יסלח לנו, ומה שנורא יותר-כמה בקלות אנחנו סולחים לעצמנו.

 

ילדה בת 13 נהרגה בדרך לבית הספר ברפיח, משום שהחיילים חשדו שבתרמיל הלימודים שלה היה מטען נפץ. בתרמיל היו ספרי לימוד, וחשוב לי שקרובי משפחתך ובעיקר הורייך יידעו שרבים מאוד מאיתנו כועסים, מתביישים, מתאבלים ומגנים את הרצח המתועב שבוצע בך ובכל כך הרבה ילדים אחרים מבני עמך.

 

לא מדובר בשמאל ובימין (חלוקה משונה אצלנו שאפילו אנחנו המבוגרים מתקשים להבין אותה), מדובר בהורים. אמהות ואבות.

 

* * *

 

אתמול שמעתי את חבר הכנסת יובל שטייניץ אומר בערוץ 10 כטיעון נגד ההתנגדות, ש"אסור לנו לשכוח שמדובר בחיי ילדינו". אף פעם לא שמעתי מישהו מנבחרינו, חוץ מאולי אחמד טיבי, מדבר על "חיי ילדיהם".

 

רצח חפים מפשע, נשים וטף, היה חלק מהרפרטואר בפי כל ראשי ממשלתנו כדוגמה עד כמה אנחנו אנושיים וכמה אויבנו אכזריים ומתועבים.

 

וכעת גם אנחנו הורגים כמויות גדולות של טף. אם אכן יש למישהו עדיין תזה מעורפלת שאנחנו לא מתנהגים כמו אל-קאעידה וארגוני טרור אחרים, אי אפשר לראות אותה יותר משום שהיא מכוסה בערימה מזוויעה של ילדים מתים.

 

איימן ילדתי, כמו שאתם עוברים שטיפת מוח קולקטיבית שמציגה את כולנו כמפלצת אחת גדולה וחסרת רגשות, כך גם אנחנו נשטפים בקלישאות מטומטמות, כמו למשל: לפלשתינים אין ערך לחיי אדם כמו שלנו יש. אין שטות גדולה מזה. אמא של האחים ג'מיל (בן 13) ואחמד (בן 6), שנהרגו מאש כוחותינו כשרכבו על אופניהם למכולת בג'נין, בוכה וחייה אינם חיים. אבא של כריסטין סעדה (צעירה פלשתינית בת 12) שרוססה בתת מקלע כשנסעה במכונית עם הוריה, כועס ובוכה, לא מוצא נחמה וחושב על נקמה, כמו אב ישראלי שמישהו חורר את בנו. הורים הם הורים בכל מקום ובכל עת. ילד מת הוא ילד מת. ובכל פעם שילד מת משהו בנו מת.

 

איימן יקירתי, כל מי שיש לו ילדים ואינו מזדעזע וזועק עד השמים על מותך המיותר, אני לא מקנא בילדים שלו. את לא יכולה לשמוע את צעקתנו, וכך גם שאר 556 הילדים שהרגנו בטעות אנוש שהולך ומאבד צלם אנוש.

 

אם הייתי נשיא המדינה הייתי נפגש עם משפחתך, איימן, ועם כל מאות המשפחות שהרגנו את בניהם ובנותיהן בשרשרת טעויות שמתחילה להיראות קצת כמו טבח עם. אם הייתי ממשלת ישראל הייתי תומך נפשית וכלכלית במשפחות השכולות הפלשתיניות האלה כמו שנהוג לפצות חיילים ישראלים שנפלו במלחמות או בתאונות של "אש ידידותית" (עוד מילה שילדים לא מבינים ואולי גם לא מבוגרים).

 

* * *

 

כל מלחמה היא הרג בשם אידיאלים של אנשים מבוגרים. אבל למלחמה שבה נהרגים כל כך הרבה ילדים כבר יש שם אחר. התעללות ורצח בכל כך הרבה ילדים, בזדון או בטעות, הם הפעולות המצמררות והבלתי אנושיות ביותר שאפשר לעלות על הדעת. ואין זה משנה אם זה בפיגוע המוני במרכז ארצנו, בביאפרה, בעזה או בשואה, שהס מלהזכיר את שמה. מהו הצילום המפורסם והכואב ביותר משואת יהודי אירופה? ילד קטן עם כובע מצחייה שאוחז את גדר התיל של מחנה אושוויץ ופחד המוות בעיניו.

 

גדעון לוי, מאחרוני הזועקים את חרפתנו, כתב על זה בעמוד הדעות של ה"הארץ" ביום שני האחרון, תחת הכותרת המדויקת: "כבר לא עניין גדול להרוג ילדים". באומץ לב נדיר שבוודאי משלח בו הרבה מתלהמים וחמומי מוח, כתב לוי: "האדישות הציבורית שמלווה את כל מסכת הסבל הזאת הופכת את כל הישראלים לשותפים לפשע...  מי היה מאמין שחיילי צה"ל יהרגו מאות ילדים והרוב לא יפצה פה?".

 

כמו גדעון, ובוודאי גם רבים אחרים כמוהו, אני מרגיש שהסכנה הקיומית שלנו אינה תלויה בפינוי שטחים, משא ומתן והתנתקויות, אלא בדה-הומניזציה ומוסר שהולך ומתדרדר, ושום גדר לא תעצור אותם.

 

* * *

 

כשהייתי בן 19, לימדו אותי בקורס קציני חי"ר שאנחנו צבא מוסרי. היום, אחרי שעברתי איכשהו את גיל 50 אני יודע שאין דבר כזה: כשהתותחים יורים לא רק המוזות שותקות, גם המוסר הופך לחומר נזיל וגמיש.

 

אפשר להחזיר שטחים, אפילו כאלה ששמשון הגיבור דרך עליהם בטעות. אי אפשר להחזיר ילדים מתים.

 

ילדים מתים מעולם לא היו נושא למשא ומתן. רצח ילדים בשם סערת הקרב הוא אות קין על המצח, שלא יימחה לעולם. יש לנו כבר כמעט 600 כאלה.

 

ובקרוב מרוב אותות קין - לא יראו לנו את המצח.

 

מישהו שם למעלה, צריך לגרש את החרפה הזאת. כמו שיש שלטים בבסיסים צבאיים "קשה באימונים, קל בקרב" ו"זהירות גבול לפניך", יש להציב בכל מקום כבוש שלט גדול שצועק: "לא הורגים ילדים! ".

 

איימן יקירתי, סלחי לי על שאיני יכול להקל על כאבם של כל כך הרבה הורים ב-950 מילים בעיתון של יום שישי, אבל הרגשתי צורך לומר לך שאין דבר שהייתי רוצה מאשר להחזיר את הזמן אחורה, ולראות אותך ממשיכה לרכוב על אופנייך לבית הספר, ושיהיה בשטח איזה מ"פ שיוודא חיים ולא מוות.

 

חשוב לי שתדעי שרבים כמוני, אזרחים ישראלים שעצובים כמוכם על הסכסוך הבלתי נגמר בין שני העמים, מאמינים שבגלל שהרגו כה רבים מילדינו רק משום שהם היו יהודים, הקמנו את מדינת היהודים, ומדינת היהודים לא הורגת ילדים.

 

אני מתחלחל ומתאבל על מותך האכזרי והמיותר, כאילו היית בתי הביולוגית שמבקרת עם חברות פעמיים בשבוע במחסומים וחוזרת בוכה וכועסת.

 

אוהב אותך, כואב את כאב משפחתך, ומתפלל לנשמתך הזכה והטהורה - י.ג.