אני פה לומר בצעקה

 

ינון אשכנזי, הדף הירוק, 20.5.04

(הדברים נאמרו בעצרת בכיכר רבין במוצאי שבת ה-15 במאי 2004)

 

 

לכל חייל יש שם

לחייל שלי קראו ארז

לכל חייל יש כינוי

של ארז – החלל האחרון של צה"ל לפני הפסקת האש.

ארז שלי, לוחם השייטת, נפל בעזה בעשרים ושבעה ביוני 2003, כמה שעות לפני הפסקת האש.

היה דבר כזה – מזמן.

דוד היה לארז – דוד שלא הכיר. ירון, אח שלי. ירון נפל ברמת הגולן בששה לאוקטובר 1973, כמה שעות אחרי תחילת האש. ולמרות ששוב צללנו לתהום הייאוש – גם קיווינו. ירון היה הראשון, ארז יהיה האחרון.

מי ייתן אולי יצא מתוק מעזה –

זה היה לפני עשרה חודשים וחצי. הפסקת האש, והתקווה – נגוזו לאחר שלושה ימים. באמצע השבעה.

עשרות חיילים ואזרחים נהרגו מאז – בכל השטחים. לא נסוגונו לשום מקום, גם לא התקדמנו לשום מקום.

תקועים נותרנו. עמוק באדמה. בבוץ.

אל המוות אני מישיר עכשיו מבט – והוא אינו משפיל את עיניו. ארז שלי. אני, אביך, האוהב אותך בכל נפשו ומאודו – אני פה לומר בצעקה, את מה שאתה אמרת בקול הרך, החשאי – לפני עוד פשיטה, אחרי עוד סיכול ממוקד:

אבא, צריך לצאת מעזה – אין לנו מה לחפש שם – אין לנו מה לחפש שם!!!

יום-יום מאז, אני אומר – לעצמי, לארז:

המלחמה האכזרית שבה אנחנו מנצחים יום-יום, כבר שלוש וחצי שנים – היא מלחמת ברירה.

מי שבוחר בהישארות לנצח – בעזה ובחברון, בגוש קטיף ובחבל בנימין, על אדמה שיושבים בה פלשתינאים נואשים כמונו, שאין להם היום ולא יהיה להם מחר – בוחר במלחמה לנצח. ההיאחזות בקברי אבות – סימן לקברי בנים.

לפני הרבה שנים ומלחמות כתב חיים חפר על הגאולה שתיוולד מן הכאב – "הקרב האחרון":

רוח במשעול יהומה

עץ בודד שיר את עלעליו

מדרכים המובילות דרומה

מחלקה – תחזור מקרב.

עת יכבה כוכב, תשוב היא מן הליל.

מרחבים יחבוק מדבר קדמון.

נא חייכי אחות, חזרנו שוב אליך,

מיני הקרב האחרון.

אני ינון אשכנזי – אבא של ארז, אח של ירון – הדלקתי משואות אלו, לתפארת מדינת ישראל.

והנה עדיין – האש, העצים, המאכלת –  והשה. עוד שה – לעולה.

די!!! דיבוק – צא!!!